הרגע ההוא שחשבתי שאתה הולך.
יש לנו שבועיים להיות יחד על אותה היבשת
ואתה הולך, ככה סתם, כי היא ביקשה
בכיתי ובכיתי וכבר לא היה לי אכפת שמסתכלים
רק רציתי שתישאר וננצל עוד קצת
ונשארת
הרגע ההוא שישבנו בטרמינל, שותקים
מי יודע עוד כמה שנים נתראה שוב
אם בכלל, את זה אף אחד לא יכול להבטיח
כבר לא בכיתי. התרגשתי לקראת החזרה הביתה
התחבקנו ועליתי למטוס, הרגשתי טוב לחזור הביתה
הרגע ההוא שחשבתי שחודש עבר מאז שהתראינו.
מעניין עוד כמה כאלה יעברו עד שנתראה שוב.
כבר שבוע שלא דיברתי איתך בטלפון, צריכה להתקשר.
הרגע ההוא שהבית חרב עלי והוצאתי בטלפון איתך את כל הרפש
ואז סובבת את הכל אלי, מאז רבנו בכל שיחת טלפון.
כבר חודש שלא דיברתי איתך בטלפון, תוהה אם אני להתקשר.
אתה מתקשר ושוב רבים, אני מנתקת בכעס וכותבת עליך בבלוג.
וכותבת וכותבת וכותבת וכותבת. אתה לעולם לא תדע.
הרגע ההוא שהגעגוע נעלם.
זו עבודה רגשית מעמיקה.
הגעגוע קבור כל כך עמוק ועל פני השטח רק מעטפת אדישות.
זה כבר לא הגעגוע אליך, הגעגוע כרגש יצא מהחלון ולא חזר.
ובכלל, יש תחושת בוז בכל מקום שמגיע אליו הגעגוע.
הרגע ההוא שהתקווה חזרה.
ניסע בנובמבר, ניסע ביולי, רק שניסע כבר.
הטיסה מתעכבת ונראה שהכל מתנפץ.
לקחו לנו 24 שעות ביחד, אבל הגענו.
ירדתי במדרגות הנעות ויצאתי אל החניה
מחפשת את העיניים שלך
ומוצאת. העיניים שלי מתמלאות בדמעות שנספגות בחולצה שלך.
התרגשתי מלשבת לידך באוטו. פחדתי מהשתיקה איתך.
הרגע ההוא שצעקנו מילים לאוויר
ירינו עלבונות שפגעו כתער
אני מוכנה להישבע שראיתי אותנו זורקים חודש לפח
ובכלל רציתי ללכת ולא לחזור ליבשת הארורה הזו לעולם
אבל אז האגו נפל ואני נעמדתי חשופה
התקרבתי לדרקון יורק אש ואני רועדת מפחד
רק לא להיכוות
נכנסתי בין הלהבות וחיבקתי
הרגשתי איך נמסת בין הידיים שלי
בשניה הפכת לשלולית של כאב
ואני רק רציתי שתדע שלמרות הכל, אני אוהבת אותך.
הרגע ההוא שהתחלנו להתחבק סתם ככה.
ואפילו לדבר וליצור מסורות משותפות.
אבל מה יש לך בכלל לעשות בארץ
וזה לא שיש לך מה לעשות ביבשת אחרת
זה גם לא שאני שיקול במשוואה הזו
הרגע ההוא שבכינו בלילה שלפני
והחולצות שלנו היו רטובות ושנינו היינו שלוליות
שעד שהן מתאחדות כבר מפרידים אותן
בבוקר התחבקנו. שוב. ושוב. ושוב.
גם בטרמינל התחבקנו והבטחנו לשמור על קשר.
אחרי הנחיתה בארץ דיברנו בטלפון, וגם אחרי שבוע.
נשאר חלל שלא משנה מה, הוא לא מתמלא
לא טלפון. לא פייסבוק. לא וואטסאפ.
שום דבר לא מחליף את החיבוק שלך.
הרגע הזה, שאני כל כך רוצה להפוך לשלולית.
רק קצת. רק לחבק אותך שוב.
אבל מי יודע, אולי בעוד כמה שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
