"בקיצור אני צריכה לדבר איתך, תאמר לי לפני שאתה הולך"
"הממ טוב"
מתקשר. "אני הולך עוד כמה דקות"
"אני באה"
"לא נעים לי עם המבוכה הזאת"
"איזו מבוכה? זה לא רק איתך... התרחקתי מכולם"
"היי ת', אני הדר נעים מאוד!"
"אני יודע, זה לא זה"
"אוקיי, אתה מכיר את האגו שלי, עצום, אבל אני הולכת עכשיו להוריד ממנו ולומר לך שאכפת לי. אמנם אני לא רוצה שנהיה בני זוג אבל אני עדיין רוצה אותך איתי, כבן אדם. מה קורה איתך?" -שיחה על מה קורה איתו בזמן האחרון-
"לילה טוב"
-חיבוק- (שהיה לי קצת קשה לעזוב)
מבחינה רציונלית אני אמורה להרגיש חרא
הורדתי מהאגו שלי, בדיוק כמו בשאר הפעמים האחרונות שדיברנו.
וזה לא שינה הרבה, רק גרם לו לדבר קצת, באדישות כמובן.
אבל אני באמת מרגישה טוב.
אני מרגישה שיצאתי מההתקרבנות הזאת שנכנעתי לה בימים האחרונים.
בסך הכל, התעסקתי הרבה בשאלות דביליות של "לומר שלום? לא לומר?"
"להצטרף לשיחה? או שלא?", "אני נראת שמחה מהצד?", "הוא מסתכל?"
אפשר לחשוב מי זה... כולה ת'.
הוא היה מישהו אחר לפני
ואני קצת בניתי את מה שנהיה
כנראה שאני גם יודעת לגעת במה שמתחת.
ברגע ששיניתי את הגישה לגביו,
הכל נראה כל כך הרבה יותר טוב.
לא אכפת לי שהורדתי את האגו.
שלא יהיה לי בכלל אגו. אני זורקת אותו לפח.
אגו זה לחלשים. אני הרבה יותר חזקה מההיכנעות למשחקים אינפנטיליים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
