לפני כמעט שנתיים, הלכתי לבד למצעד הגאווה.
יצאתי בבוקר ובצהרים החברה הטובה הצטרפה אלי.
עד אז פשוט הסתובבתי והכרתי אנשים.
היה אחד, שלא יצא לי מהראש. הוא עדיין לא יוצא.
דיברנו כמה דקות, או שעה, לא זוכרת.
אבל זה כנראה הספיק לו כדי לכתוב עלי את אחד הדברים המקסימים שקראתי.
איכשהו, באופן מאוד נינוח סיפרתי לו על הבלוג שלי, הוא מצא אותו ופתח גם הוא.
הבלוג שהוא פתח נועד לפוסט אחד ויחיד. אין לי שום קשר אל הבן אדם.
אולי חוץ מהעובדה שאני זוכרת שקוראים לו זאב. ושהוא היה אז סטודנט.
לא דיברנו מאז שנפגשנו במצעד. את הקטע אני עדיין קוראת מדי פעם.
הנה הוא:
את.
באת ונעמדת מולי משום מקום. עם החיוך הזה, והעיניים האלו, ועם כמה סטיקרים ביד.
אני לא זוכר אם אמרת משהו ברגע הראשון. אני חושב שפשוט נעמדת.
לפני שהגעת, היה פסטיבל גדול וצבעוני. אחרי שהגעת, הכל נעלם.
רציתי לדעת אם יש מי שיצלם אותך, ככה, כמו שאת.
ושמתי לב לתלתלים.
הפנים שלך היו כנות.
כנות שאי אפשר לעמוד בפניה.
ולכן - אי אפשר לעמוד מולך.
מי שלא מיישר מבט - מפחד.
וכך פרמת אותי מבפנים,
מכל ההיאחזות במסכות.
את העבודה אני חייב להגיש עוד שבוע ואין לי עדיין מושג על מה היא תהיה.
בפסטיבל הסרטים הרגשתי פספוס שלא לקחתי בו חלק גדול יותר.
לא הייתי עם המשפחה שלי. רק עם אבא שלי, בת זוגתו, ואחותי החורגת.
וודאי לא אראה אותך שוב.
ביקשתי את שם הבלוג שלך, ונתת לי אותו.
עכשיו כבר בוקר, בטח קראתי כל הלילה,
לפעמים קטע שלם, לפעמים שורה או פסקה.
אני עובר על התאריכים, הם מתקרבים עוד ועוד. כמה הודעות במרץ.
מה עשיתי באותו יום? באותו חודש? איפה הייתי באותו רגע?
ממך שום דבר לא בורח. האם יכולתי אני להתבטא ככה?
גם אני התחלתי אז לבנות לי חיים, במצב של הישרדות.
אט אט הזמן מתקצר, מתכווץ. בא לי לכתוב שוב.
אני קורא את המילים שכתבת.
אני מסתכל לך ישר בעיניים.
ואומר לך שאת צודקת.
את צודקת.
________
הלוואי והייתי יכולה לאתר אותך, זאב. רק כדי לומר תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
