סמים קלים, סמים קשים
מריחואנה, חשיש, אקסטזי, ויאגרה, מתאדון, קריסטל, קוקאין, הרואין ואפילו נייס גאי. כל אחד והג'אנק שלו.
ומה שלי? אוקסיטוצין. הם קוראים לו "הורמון האהבה", דווקא אני מכור אליו. לא יודע להסביר איך. אולי זה הפחד שלי ממחטים או העובדה שאני לא צריך להתאמץ באופן לא חוקי בשבילו, אולי זה החוסר עניין שלי באנשים לא נחמדים או שזה דווקא העניין המוגזם שלי בנשים, אבל אני מת על כל שניה תחת ההשפעה. על ההתרגשות בלראות אותה, אסמסים ושיחות טלפון, ההשתוקקות הזאת למפגש איתה, היא רק תעבור בדלת ומנה ראשונית של אוקסיטוצין תופרש, אם היא תנשק אותי זו בכלל תהיה מנה עסיסית.
פגישה ראשונה, שניה, שלישית ואני בכלל בעננים. האוקסיטוצין גורם לך לראות אותה כאישה היפה בעולם, ביקום. כאדם הכי טוב וטהור שיש, אפילו האפצ'י שלה נראה חמוד. ככל שהיחסים מתקרבים מופרש יותר אוקסיטוצין, איתו אני מרגיש בטוח יותר, חזק יותר, שום דבר לא יכול לערער אותי. מה שיפה בסם הזה הוא שבכל פעם שאני מרגיש לבד, כשהדאון של אחרי ההיי מגיע, בשיחת טלפון אחת אני מפריש עוד קצת אוקסיטוצין. ואז כיף לי. שלא נדבר על ההיי שאחרי הסקס.
כשחושבים על זה, הוא החבר הכי טוב שלי - האוקסיטוצין. הוא גורם לי להרגיש שייך, הוא גורם לי להאמין שמישהו עוד יכול לאהוב אותי מלבדי.
הבעיה שלפעמים נגמר האוקסיטוצין. זה קורה כשאני צריך יותר. אסמס, שיחת טלפון, הם מפרישים אוקסיטוצין אבל קצת, לא מספיק. חסר ההיי של ההתחלה. אני כבר לא בעננים. אני צריך מנה ומיד. כאן ועכשיו. היא שוכבת לידי במיטה ואני מבין שהאוקסיטוצין כבר לא מגיע, הוא אפילו לא מספיק בסקס. אני כבר רגיל לזה. היא בפנים עד מעל לראש, מלאת אוקסיטוצין ולי אין מספיק. עכשיו הדפוס הרגיל מגיע. אני אתיישב על המיטה ואומר שזה לא מספיק. היא תתבלבל ולא תבין מאיפה זה בא פתאום, אני אבהל מהלחץ שלה ורק אחבק אותה ואומר שהכל בסדר, למרות שלא. ימים יעברו ובמהלכם אני אביט לצדדים ואחפש את מקור האוקסיטוצין הבאה שלי, ברגע שאמצא אפרד מהקודמת, אני יודע שזה יכאב לה, אבל לא נורא. אולי אני ארגיש קצת אשם אבל אז אקבל מנה מהבאה והכל יסתדר.
לא מבין איך הפכתי להיות רובוט כזה, משאבת אוקסיטוצין. משתמש בהן וזורק, כאילו הן לא צריכות אוקסיטוצין. כאילו העיקר הוא הסיפוק שלי. אני אפילו לא זוכר מתי התחלתי להשתמש, אולי בתקופה שאתם מתארים אותה כ"אהבה ראשונה", זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם האוקסיטוצין ואז זו דווקא הייתה היא שהיה חסר לה אוקסיטוצין, אז היא השתמשה בי קצת וזרקה, מאז אותו הרגע אני משתמש וזורק אותן עוד לפני שהן מספיקות לזרוק אותי וככה גם נשאר להן קצת טעם בפה ממני... למקרה ולא תהיה לי מישהי זמינה לשאוב ממנה.
בשורה התחתונה אני לבד. כשהאוקסיטוצין מופרש אני אמנם לבד פחות, אבל לבד. כי אני יודע שיש דד ליין לכל הביחד הזה שמורגש פתאום. אני כבר יכול לספור לאחור עד שימאס לי ממנה ואעבור לאחרת, החיים שלי סובבים סביב הניסיון לקבל גירוי חזק יותר, מנה גדולה יותר. זה הרי לא שיש תכלית. כשהייתי ילד תמיד ראיתי סרטים שהיו מן פרסומת שמנסה למכור לי "אהבת אמת", זה קצת מצחיק כשחושבים על זה. איך ששיווק משנה את הכל. אוקסיטוצין מופרש במוח ואנחנו הופכים את זה לעיקר חיינו. לנסיכה שפגשה את הנסיך ואז הפכה למאושרת, לנסיך שפגש את הנסיכה ואז הכל הסתדר, כאילו שהאושר שלנו תלוי בכלל באנשים אחרים. הבעיה היא שזו לא אלא כימיה. מה שנקרא ערבוב חומרים, גבר פוגש אישה, אוקסיטוצין מופרש והלאה, אל המנה- כלומר, האישה הבאה.
עריכה 13:06
תודה רבה! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
