השנה, במסגרת הפעילות שלי בצופים, הפכתי למדריכת צמי"ד. כלומר, החניכים שלי הם בעלי צרכים מיוחדים. דבר שנשמע נורא גדול ונורא חריג ואני נשבעת שאם אני אשמע עוד "כל הכבוד לך, אני לא הייתי עושה את זה" אני אצרח. שום סמינר של ארבעה ימים שעברתי בקיץ ושום פורום של שעה וחצי אחת לחודש לא באמת היה יכול או יכול להכין אותי לשינוי הזה שאני עוברת. אם ניכנס להגדרות מילוניות, החניכים שלי לוקים בפיגור שכלי קל-בינוני, אם נשתמש בביטוי המעודכן, זו מוגבלות שכלית התפתחותית, כלומר, התפקוד האינטלקטואלי שלהם נמוך לעומת התפקוד של אדם ממוצע. על הדף הם בגילאי 11-20, לומדים בכיתות שונות בבית ספר "מיוחד". ואם באמת נדבר תכלס, החניכים שלי הם האדם הממוצע עם הרבה פחות קליפות. אמנם יקח לחלקם הרבה יותר זמן לחשב כמה זה "50-30=?" מהאדם הממוצע, חלקם אולי בכלל לא יוכלו לענות בסופו של דבר, אבל באותה המידה יקחו להם בדיוק 10 שניות לומר "הדר, אני מצטער, אני אוהב אותך" אחרי שהבהרתי שמשהו לא בסדר. כמה אנשים ממוצעים אתם מכירים שמסוגלים לעשות את זה? אני יכולה לספר לכם על עוד 1001 מקרים כאלה, אבל אני מעדיפה כרגע לספר לכם על השינוי שהחניכים שלי חוללו בי.
נכנסתי להדרכת צמי"ד אחרי ניסיון של שנתיים בהדרכה "רגילה", עם אידיאולוגיה של חינוך לערכים תוך דגש על כבוד הדדי ו"משמעת", כלומר, אני אומרת מה לעשות והחניכים עושים, אם יש בעיה מבהירים את העובדה שהיא שולית, אם זה לא מצליח אז פותרים את הבעיה, ככה או ככה ממשיכים בדרך. אני רגילה לשפע מחמאות כשזה מגיע לאופן ההדרכה שלי אבל כשנכנסתי להדרכת צמי"ד הבנתי פתאום כמה המלך הוא עירום. ברגע שנופל לך האסימון, שלכולנו בעצם יש צרכים מיוחדים וכולנו בעלי מוגבלויות ההסתכלות על דברים משתנה. כל צעד קטן הוא משמעותי. אפילו אם בעצמכם תנסו לחשוב רגע על המגבלה שלכם, בין אם זה קשיי ריכוז, קושי פיזי או "סתם קושי" במתמטיקה, אתם תגיעו למסקנה שאתם אכן מוגבלים במידה מסויימת. אם תחשבו לעומק על המושג "צרכים מיוחדים" תבינו את האופן בו אתם מתמודדים עם הבעיה, אפילו אם זה להיעזר בריטלין, להשתמש בהליכון או במורה פרטית - זה הצורך המיוחד שלך. עכשיו, בין אם בחרתם להשתמש בצורך המיוחד הזה ובין אם בחרתם לנסות להתעלות על המגבלה שלך, זה עדיין צעד משמעותי, כי עשיתם את הבחירה ובחנתם את הגבולות שלכם.
הילדים האלה, החניכים שלי, הם אלו שירדו מההסעה בכל יום שלישי בשעה 16:15 בדיוק, עם מבט קצת מבולבל ושיחה בהמשכים מהנסיעה, ברגע שהם יראו אותי עוברת בשער האפור הם יעטו על עצמם מבט של הפתעה וחיוך מפה לאוזן, הם יכבדו כל חוק שאני אציב בפניהם, אבל רק לא את חוק ה"לא מתחבקים בפעולה", קל לראות שגם לי זה קשה. אז הם ירוצו אלי ולא אכפת שהתיק נפל על הרצפה, יתקיים פה איזשהו חיבוק מוחץ, מן רגע כזה של ניצחון. כמה פשוט זה להיות שמח רק מלפגוש אדם שאתה אוהב? כמה פשוט זה גם להראות לו את זה? "הדר, אני אוהב אותך! חיבוק?" -"לא קיריל, לא מתחבקים בפעולה" "אבל אני אוהב אותך!". אולי בקריאה זה נשמע קצת יבש, לשמוע את זה בקול שלו ממיס אותי. זה לא שלא מתעוררים קשיים בדרך, אם זה חניכה שאמא שלה מודיעה לה שהיא לא תמשיך בצופים ובעקבות זה החניכה מסרבת להקשיב לכל סמכות מעליה. אם זה חניך שאבא שלו עזב כשהיה ילד ומאז, בדיוק בחורף, פתאום עולים לו התקפי געגועים שגורמים לו קצת פחות להיות איתנו ויותר להיות בעולמו שלו, העניין העיקרי בהתמודדות עם הקשיים האלה, שזה לא מתוך אתגר אלא מתוך אכפתיות אמיתית. טהורה. לשהות במחיצתם של "אנשים בעלי צרכים מיוחדים" זו המתנה הכי גדולה שאפשר להעניק לעצמך. זה לגלות את האדם שבך, את החבר שאתה יכול להיות. זה הניצוץ בעיניים שיש לחניכה שקמה בבוקר וכנגד כל הסיכויים ישנה לילה שלם בטיול, בפעם הראשונה מחוץ לבית בלי ההורים. היא מחבקת חיבוק שאומר "הצלחתי ואת היחידה שהאמנת", היא מנהלת איתי שיחות טלפון למרות שיש לה בעיית דיבור, אפילו שגם לי לפעמים קצת קשה להבין, היא פתאום מדברת יותר, מספרת יותר. עם חניכה אחרת זו הדמעה שזולגת על הלחי אחרי נפילה במשחק, כשרק שתינו יושבות בחדר, רק שלא להראות חולשה שם בחוץ, היא החניכה החזקה בדרך כלל והיא יודעת שהציפיות ממנה הן מפה ועד הירח, אז רק בשקט בשקט היא תזיל דמעה ותבקש סליחה, אבל העיקר שהכל בסדר ושאין על מה להתנצל. זה המקום שלה לבכות.
אחד הדברים שבאמת מוציאים אותי מדעתי, הוא השימוש במילה "מפגר" בתור קללה. ההסבר היחיד שאתן הוא בסיפור קצר. קבוצת תלמידים מבית הספר של החניכים שלי יצאה ליום סיור בירושלים יחד עם ההורים. כשהגיעו אל הכותל, עמדו החניכים בטקס מרגש. סביבם היו עוד קבוצות של תלמידים מבתי ספר אחרים, שני תלמידים מבית ספר אחר רבו ביניהם והתקרבו מאוד אל הטקס, תלמיד אחד צעק לחברו "יא מפגר!" התלמיד השני צעק "אני לא מפגר, אתה מפגר!" אחד התלמידים מבית הספר של החניכים שלי הביט בהם בתמיהה ופתאום אמר בלחש "אבל כולנו מפגרים". אני יודעת שלפעמים אנחנו אומרים את המילה "מפגר" בלי לשים לב, זו מילת גנאי הרי, אבל היא מתקשרת באופן ישיר לפיגור שכלי. ופיגור שכלי הוא לא קללה, אני חושבת שלאחל למישהו להיות כמו החניכים שלי זו הברכה הכי מרגשת שאפשר לתת.
בקרוב פסח. זה אומר שיותר משני שלישים של השנה עברו. הפרידה תהיה בקיץ ורק מלחשוב עליה עולות לי דמעות. ואם אי פעם הרמתם גבה ממפגש עם אנשים בעלי מוגבלויות, המגבלה היא שלכם, לא שלהם. זה בר שינוי, תמצאו את הדרך שלכם אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
