כי כשהגעתי היום לתחנה עם דמעות בעיניים ואמרתי "אני צריכה עזרה", הועברתי בקרירות ל"אגף אזרחים" ולאדם שאומר בגאווה "אלימות במשפחה" ובמקביל אומר גם "אין לי מה לעשות עם זה" ו"איך אני יודע שאת לא משקרת לי?".
לשבת על כיסא בחדר לבן ולומר שבעלה של אמא שלי אלים כלפיה. "יש סימנים?" לא פיזית. "אז מה את רוצה שאני אעשה? אין פה שום עבירה."
בסופו של דבר אחרי נבירה באסמסים שלי עם היועצת מצאתי אחד מנובמבר. "בעלה של אמא שלי בעט באחי". הוכחה. חצי.
זה לקטוע אותי מהר, "אנחנו סוטים מהנושא", "זה לא רלוונטי", "נו אבל למה את בוכה?". יוצא בעצבים, "ולמה אין פה טישו? או מים?", מביא לי מים. תצאי לכמה דקות מהחדר, שיחת טלפון עם קצין, נכנסת, נגיש תלונה, נעביר לחקירות ומשם יטפלו בזה. בלי לפספס כמובן שמתן עדות שקר אומר פתיחת תיק פלילי. לגיטימי.
אז מכיוון המשטרה אין מוצא. הוא יכול לשתות ולשתות ולצעוק ולצעוק, אבל זה הבית שלו.
ואמא שלי לא מתלוננת. אז בעיה שלה. לאף אחד לא אכפת שכל הכסף אצלו והיא פוחדת שהוא יברח איתו.
אז לאף אחד לא אכפת. שהוא מתעלל. ומקלל. ומכה. ושיכור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
