היא בת 17. גדולה ממני בחצי שנה. דתיה, איך לא.
בת דודה מצד האמא. ביום העצמאות היא הכירה בחור.
מאז הם התחילו להסתובב יחד, הוא גר בישוב חרדי, אבא שלו רב.
אנשים התחילו לדבר. אז ההורים התחילו לדבר - או שהם מתחתנים או שזה נגמר.
אז מה יעשו שני ילדים בני 17? יתחתנו.
חצי שנה מאז ההיכרות וכבר ישבו האבות בסוכה וסגרו על הממון.
איפה יתחתנו ואיפה יגורו. במה יעבדו ומה צופה העתיד.
מה כבר מסובך בללבוש שמלה לבנה וחליפה, לומר משפט, לשבור כוס
והרי את מקודשת לי בטבעת זו כמו שציפו ההורים.
זו הייתה החתונה הכי עצובה שהייתי בה אי פעם.
פרגוד ענק שמפריד בין גברים לנשים.
את החופה למזלי, פספסתי. אני יודעת שאם הייתי נוכחת, הייתי בוכה.
ולא מאושר. היא בת הדודה שתמיד באירועים משפחתיים חיפשתי.
היינו משחקות יחד. מעסיקות זו את זו יחד עם שאר בני הדודים.
היא זו שבד"כ לא לובשת הלבן אבל תמיד במרכז הרחבה.
בחתונה הזו זה היה מוזר. הילדה בשמלת הכלה.
היא ילדה ולא יותר. כמה בוגרת כבר אפשר להיות בגיל 17.
בטח שלא מספיק כדי להתחתן ולהביא ילדים.
מרימים כוס לחיים. החתן והכלה אפילו לא בגיל לקנות שתייה.
אבל כל אחד מהם כבר שתה כמה כוסות להערב.
החתן מחליף צבעים. ורוד-אדום כזה. מוריד ז'קט של החליפה.
הוא רטוב מזיעה. מוריד את העניבה. עדיין ורוד.
הכלה עסוקה בלהיראות יפה. מרימה שמלה, מעבירה תלתל אל מאחורי האוזן.
מצטלמת עם ההוא ועם השני ועם החברות. פעם עם הצלם ופעם עם האייפון.
ההורים שלהם רוקדים במרכז הרחבה משמחה. מנשקים את הדודה פה והדודה שם.
אנשים מסביב לבושים בחיוכים מזוייפים, שאר בני הדודים כבר ישובים על הבר.
כוסית ועוד כוסית ובקבוק ועוד בקבוק. יוצאים החוצה כדי לדבר.
"אני מרגיש שאני לא קשור לכל זה", "אני מרגיש שאני לא מספיק בראש טוב"
איך לא, החתונה הזו היא בסך הכל דרך לומר לאנשים שדיברו "צדקתם, עכשיו תשתקו".
זה מחול שדים מפחיד. הכלה נזרקה מהאולפנה בגלל החתונה.
משלימה בגרויות לבד. החתן הוא... תלמיד ישיבה.
מה שאפילו יותר מפחיד בכל הסיפור היא שהחתונה נחתמה ב"שלום ולהתראות".
כלומר, להתראות בעוד תשעה חודשים. בברית/ה.
ברוכים הבאים לעולם המבוגרים. מכאן אין שום דרך חזרה.
_________________
עריכה: 20/12/2013
קודם כל תודה רבה! מקווה שהמומלצים הבא יהיה בנסיבות קצת יותר משמחות.
עכשיו, כמה דברים שחשוב לי להבהיר לגבי כתיבת הפוסט הזה:
א.אני לא שונאת חרדים. אמנם, הדעות שלי לא זהות שלהם אבל אני לא שונאת אותם.
ב.הפוסט הזה נכתב במטרה לתאר את הרגשות שלי אחרי החתונה, כל החתונה חשבתי כמה מפחיד יהיה להתחתן עכשיו - אפילו שיש לי חבר כבר למעלה משנה (קצת מצחיק אבל אנחנו ביחד יותר זמן מהחתן והכלה), לא הייתי מתחתנת איתו עכשיו כי זה לא נכון. אני באמת חושבת שגיל 17 הוא לא גיל לחתונה. מבחינת שנינו, בוגרים ככל שנהיה, יש לאן לשאוף ואנחנו עדיין לפעמים מתנהגים ממש כמו ילדים, זה אפילו איזשהו תהליך של התבגרות שאנחנו עוברים יחד. כשאני אומרת גיל אני מתכוונת לגיל מנטאלי, זה זמן להתבגר ויש המון לאן, זה זמן לגדול ולא להתחיל לגדל בעצמך ילדים. אני באמת מרגישה שזה ממש לא הזמן, גם בהסתכלות על בני גילי, אף אחד מהם לא מוכן לחתונה. (כן, גם הדתיים/חרדים מביניהם)
ג.כן, היא בת 17, כן, היא בגילי, לא, אני לא מרגישה תחושת "אובדן" על בת הדודה שלי ש"כבר לא יהיה לה זמן אלי", אנחנו כבר לא קרובות מבחינה רגשית, מעולם לא היה לנו קשר מעמיק יותר מלשחק בבובות ומלטעום את כל הקינוחים שמוצעים. לא, אין לי צורך אגואיסטי ברווקות שלה (הדבר המופרך הבא שהייתי מצפה שיגיבו זה "אולי את מאוהבת בה בסתר ומפריע לך שבעלה לוקח לך אותה").
ד.התכוונתי לעולם המבוגרים. לא עולם החרדים. עד כמה שידוע לי אנחנו חיים בעולם אחד ועולמם של החרדים לא שונה משלנו, השוני העיקרי הוא באורח החיים.
לילה טוב, שבת שלום, יום טוב, זה הכל תלוי מתי אתם קוראים את זה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
