שנדבר על השבוע האחרון? ואולי רק על היומיים האחרונים?
שבהם הייתי בבית ספר, קרעתי את התחת במשך 8 שעות בשביל 200 שקלים, ברחתי מהבית, בעיקר כי אמא שלי הביאה את החלאה - אז ישנתי בתור התחלה אצל החברה הכי טובה שלי, הלכתי לבית ספר, עבדתי שעתיים, הגעתי הבייתה בכוונה לארוז תיק ולברוח. ראיתי את המיטה שלי והתלבטתי עוד פעם. החלטתי שאם יש בעיה איתו אז הוא זה שצריך להיות מחוץ לבית ולא אני.
אז ברגע האחרון ביטלתי. החלטתי שלא לנסוע לסבתא, הודעתי לה, פרסתי את הפקלאות על המיטה ואז היא הופיעה בפתח הדלת.
"אולי תיסעי בכל זאת?"
-"מה?"
"רוני לא מוכן לראות אותך"
-"אין בעיה, הוא יותר ממוזמן ללכת"
"נו הדר, אנחנו רוצים לדבר, אולי תלכי בכל זאת?"
-"תדברו, אני לא מפריעה לכם"
"את יודעת שזה בלתי אפשרי פה"
-"מעניין לי התחת, תתמודדו"
אבל העיקר שלא תשכח לומר בסוף שיחה כזאת "אני אוהבת אותך".
אבל אותו יותר.
ומה שיותר מעצבן, זה שהיא ניגשה אלי בבוקר ראשון. וביקשה ממני כסף בשביל "גבות ושפם" - מצרך קיומי שאין חשוב ממנו - תור אצל הקוסמטיקאית. מה שבעיקר מעצבן פה זה שאני עובדת בשביל הכסף הזה, כמעט ולא בבית בשביל זה. משתדלת לממן לעצמי הכל. טוב, הכל מלבד אוכל. והיא מרשה לעצמה לבקש ממני כסף לקוסמטיקאית? כן, בטח. למה לא.
והיום ילדים, למדנו שיעור חשוב בחיים על סדר עדיפויות מהו.
בעלך לפני הבת שלך. קוסמטיקאית לפני אוכל. (וזה כמובן מכסף לא שלך, כן?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
