"מה את רוצה?" למות.
כי אמא שלי מטומטמת, בעיקר בגלל זה.
כי ברגעים כאלה דברים שעושים לי טוב הם בעיקר המשחק "1000 דרכים למות".
במוצ"ש חזרתי מטיול פתיחת שנה עם החניכות שלי, היה מדהים, באמת.
ואז היא הפילה עלי פצצה.
"יש משהו שאני רוצה לשתף אותך בו"
"כן?"
"אני רוצה להחזיר את רוני"
"גם לי יש משהו לשתף אותך, אני עוברת לסבתא"
"מה?"
"אני אגיד את זה פשוט, אני והוא לא נהיה תחת אותה קורת גג. אני מספיק ברורה?"
צעקות צעקות צעקות.
משהו על זה שאני מוותרת עליה בקלות מדי.
משהו על זה שאני סובלת כשהיא איתו.
משהו על זה שאני אגואיסטית.
משהו על זה שהיא מטומטמת.
משהו על זה שאני אשתוק כי היא גידלה אותי לבד ובלה בלה בלה יאדה יאדה יאדה.
משהו על זה שתצא מהחדר והשיחה נגמרה.
והמון בכי בין השורות.
כי היא לא מבינה איך זה מרגיש להיות בבית שלך ולהרגיש לא רצוי.
היא לא מבינה מה זה לבקש כסף בסתר כי את לא רוצה שיתחילו צעקות בבית.
או מה זה פחד בלילה מלהדליק את הדוד, שלא יתחיל לצעוק שוב.
או מה זה לקום בבוקר, אחרי שישנת ערומה, ולגלות שמטר מהמיטה שלך, בעלה יושב על המחשב. (וכן, סגרתי את הדלת, זה לא מנע ממנו לפתוח אותה)
או לראות אותו צועק על האחים שלך, מרביץ להם לפעמים, צועק על אמא שלך, מגיע שתוי בלילה, מביא את המשפחה המטורפת שלו, צועק בלילה דברים, מתחשבן על כל שקל, צועק כשצריך כסף אפילו לבית ספר.
היא לא מבינה איך זה כשמוותרים עליך. כשאת נשארת לבד, ימים על גבי ימים, כמו כלב שהשאירו לו מים ואוכל בספק, אולי 50 שקלים, כי היא מעדיפה להיות עם הבעל שלה ולא איתך.
אבל היי, אל תשכחו דבר אחד!
אני הילדה הרעה והאגואיסטית שלא מוכנה לקבל אחרים. שלא רואה דבר אחר מלבד עצמה.
ועוד מעבר עיר. כי לא היו לי מספיק כאלה בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
