אני מרגישה כמו פקעת עצבים. צינית להחריד, עוקצנית ומגעילה.
וברור לי שאני מוציאה את התסכול שלי על החוץ.
אני כבר נגעלת מעצמי, ברמות שאין לתאר.
ומרגישה נבגדת ברמה שבא לי לעבור לכוכב אחר וככה לא אצטרך לסמוך יותר על אף אחד. אהיה תלויה רק בעצמי.
אם היו לי מילים חזקות יותר לתאר את כל הכעס שלי כלפי העלק-אמא שלי הייתי משתמשת בהן, אבל אני מרגישה ששום דבר, אולי חוץ משק איגרוף, לא יוכל להבין את עוצמת הכעס שיש בי.
זאת התחושה הזאת שהטירוף חוגג פה. כאילו בכל רגע נתון אני מחפשת מקום לברוח אליו.
יותר מדי מחוץ לבית רק לא להיות בפנים, שחלילה גם אני לא אדבק בדיבוק שנכנס בין דיירי הבית.
ועם כל הבריחה הזאת, אני עדיין מרגישה דפוקה. כמו יתד שניסו לתקוע באדמה והתעקם. ממש ככה.
ואין מילה אחרת, אין מילה חזקה יותר, דפוקה.
והכי גרוע, שזה מרגיש כמו נקודת אל חזור.
בא לי להיעלם. או לפחות לשכוח.
בעיקר את עצמי ואותה ואותם ואיכס, בא לי להקיא.
כנראה שבגלל שלאורך כל הפוסט אני מדברת כמו טינייג'רית מעיקה שבטוחה שאף אחד לא מבין אותה.
אבל אם הייתה לי מצלמה, מין פרק אחד של "יום בחיי" רק כדי לשקף את מה שקורה פה,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
