גדלתי עם אמא שונה משל הוד.
מעולם לא הרימו עלי יד, היא כן הייתה צועקת, במין התפרצויות כאלה, אבל הייתי יודעת להתמודד עם זה.
היינו אופות יחד, היא הייתה סבלנית ועונה לי על כל שאלה שיש לי, היא הייתה מספקת את הסקרנות שלי, לא מפחדת לתת לי לעשות דברים שישברו מוסכמות חברתיות (כמו למשל, לשלוח בכיתה ב למנהלת בית הספר מכתב על זה שהשירותים מלוכלכים או להתלונן בפניה על זה שההפרדה שלנו מבנים היא מיותרת), היו לה חברים סביב ובעקבותה גם לי. היא לא הייתה כל כך קנאית לקשר שלי עם אבא, והיה לה ראש על הכתפיים, באמת.
אמא של הוד לעיתים קרובות צועקת בקולי קולות, כשמשהו לא תקין היא מרימה יד ומשתדלת להקפיד בשימוש בביטויים בסגנון "אני אגמור אותך" "אני אתן לך מכה אחת טובה ואז נגמור עם החיים שלך!" "היום יראו אותי בחדשות בתור האמא שרצחה את הבן שלה!" "לכו לאבא שלכם כולכם! נמאס לי מכם! מכולכם!" בד"כ זה נאמר עם מבט של טירוף בעיניים.
התשובה לרוב השאלות היא "ככה", בין אם זה שאלות של סקרנות, מזג האוויר או מתי הולכים הביתה. אמא של הוד היא "אמא תקני לי", היא פועלת בפזיזות ובאלימות ואז ברגעים שאחרי היא מתמלאת רגשות אשם, אז היא יוצאת לקנות עם הכסף שאין מתנה להוד, ואז הוד שמח. אבל רק לרגע הקניה. כי אז שוב פעם הוא עושה משהו לא בסדר ושוב חוטף.
עם אמא של הוד אסור לדבר. אסור להעיר או לומר משהו שעלול להישמע כמו ביקורת. אסור גם לתת "עצות", היא ילדה גדולה והיא יודעת מה היא עושה.
אבל אמא של הוד, היא לא אישה רעה. אמא של הוד היא אישה שבורה.
שבורת לב, או אולי עם שכל שיצא לחופשה, היא מרגישה שהעולם סוגר עליה ושהמצב הכלכלי לא מאפשר לה לנשום. שההתנהגות ה"לא נורמלית" של הוד, לפחות ככה המשפחה מכנה את זה, יוצאת מכלל שליטה. שסערת הרגשות בנוגע לאקס ולעצמה בפרט מטלטלת לה את הספינה. כי כשהוא מתקשר לומר שיש לו מישהי, אבל הוא עדיין אוהב והיא מבינה שזה טריק שנועד לאכזב, אבל זה עוד נוגע אי שם בלב.
אמא של הוד גם סובלת מהפרעת אכילה, היא לא אוכלת כלל וכלל, היא טוענת שהעצבים משביעים אותה. שאין לה תחושת רעב. אז היא מרזה ומרזה, וכבר בתת משקל, ועדיין טוענת כמה היא שמנה.
ועם כל שק הרחמים הזה עליה, עדיין בלתי נסבל לשהות בסביבתה.
אני מפחדת לגלות למה תהפוך האמא של יגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
