אנחנו דור החדש.
אני אחליף את הפלאפון הישן שלי (שנה זה יותר מדי זמן לפלאפון!) בפלאפון חדש יותר, מתקדם יותר, משוכלל יותר.
אני אחליף את המחשב המקולקל שלי באחד חדש, במערכת הפעלה מתקדמת יותר, אפילו לא אנסה לתקן, פשוט אקנה חדש.
ואם נקרעה לי חולצה אני לא אתפור, אני אקנה חדשה.
והכל אנחנו רגילים לזרוק. זורקים וקונים, העולם מלא בפסולת ואנחנו רק מייצרים עוד ועוד ועוד ועוד והכל כל כך מלוכלך.
ואם יש לי חבר אז תוך שבועיים אנחנו צריכים להתחיל להתעסק אחד בשני, תוך שנה להקיף בסיס ואז תוך שבוע להיפרד.
ואם יש לנו בעיה, אנחנו צריכים לריב ואז להיפרד. לא לנסות לתקן. פשוט לזרוק לפח ואז לקנות חדש.
כי הרי, זה מה שהתרגלנו אליו.
קצת חבל לי וקצת לא, כי אולי עליית שיעור הגירושין בארץ מצביע דווקא על פתיחות וליברליות, שאם לא טוב לי אני קם והולך ולא מפחד ממה שיגידו. ואולי הוא מצביע על חוסר האמון של אנשים, בעיקר בעצמם, על חוסר היכולת להישאר ולהילחם, אולי אפילו חוסר אמון באהבה. ואולי זה לא שהם לא מאמינים באהבה, אולי זה שהם פשוט עייפים ממאמץ, כמו שאשכול נבו כותב, אבל עם זאת שהספר הזה נהדר כל כך, הוא גם ספר, ולא בהכרח אמיתי.
להכל יש תחליף.
כי אם את הפלאפון הישן-שעד-לפני-חצי-שנה-היה-חדש וכל כך התלהבתי ממנו החלפתי בסופו של דבר באחד חדיש יותר, וגם את המחשב שעד-לפני-שנתיים-היה-הדבר-הכי-חם-בשוק, ואת הבית והבגדים והשיער והמכונית, אז אולי כשיהיה לי בעל, והוא יזדקן ויהיו לו שיערות לבנות (או שהוא יעלה כמה ק"ג) אני פשוט אחליף אותו במודל חדש יותר. אנחנו הרי גם ככה רגילים.
וזה לא משנה כמה שהמודל החדש דפוק יותר, ולא עובד, והורס אותנו, אנחנו רודפים אחרי חדש, רודפים אחרי משהו שלא בהכרח קיים.
ויכול להיות, סביר מאוד להניח, שכשאתבגר, יחליפו אותי במודל חדש יותר. וכשאזדקן שוב יחליפו אותי במודל חדש יותר.
ובסופו של דבר כולנו על מגרש הגרוטאות של החיים.
עריכה:
וואו, זה היה ממש נחמד לסיים שבוע מטורף ופתאום לגלות שאני במומלצים.
תודה רבה! (וכן, אני בת 15)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
