התפקיד שלי הוא ההוכחה שאנחנו לא שווים.
שהחיים שלי פחות שווים משל איזה פוליטיקאי עם דעות קיצוניות.
שכשיכוונו אליו אקדח אני אקפוץ ואגן עליו בגופי, אקבל את הכדור במקומו.
במידה ואחיה אחרי המעשה ה"אמיץ" שלי אקבל אות גבורה. במידה ולא אישתי תקבל אותו בשמי.
ולמה "אמיץ"? כי אני מפחד ממה שיקרה אם לא אגן עליו בגופי. הם יכעסו. ויאמרו שכשלתי. אבל אני לא מבין איך בן אדם יכול להיכשל בגלל הרצון לחיות.
בפעם הבאה שמישהו יזכיר את המושג שוויון.
אני נשבע. אני אזכיר לו את העבודה שלי. ואשאל איך זה מסתדר עם התייפיפות הנפש שלו.
שהרי, יכול להיות שהוא שווה למישהו אחר, אבל זה ברור שחיי אינם שווים לשלו. נועדתי כדי להקריב.
אסיפת עיתונאים. התראות לגבי התנקשות.
אני שם והפוליטיקאי שלי עומד ומדבר, הוא יורד ואז יריה. ועוד אחת. ועוד אחת. דממה מחרישת אוזניים.
ואני יודע שאני צריך להיות במקומו אבל משהו משתק אותי.
הוא מת ואני נלקח לוועדות חקירה. הכרתי את היורה. לא הכרתי את היורה. מטח שאלות. משהו על רשלנות. אני בחדר חקירות. משהו על זה שהיה ניתן למנוע את הרצח. (על ידי המוות שלי כמובן). משהו על זה שלא הייתה מספיק אבטחה. משהו על זה שאני הולך לחפש עבודה אחרת, כי כשלתי בזו שלי.
ואני לא מבין את סיבת הכישלון,
כי בסך הכל רציתי לחיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
