כבר למעלה משבוע שלא כתבתי כאן, פוסט כזה אמיתי ובשרני.
אני רק אגיד שזה כי יצאתי להדריך קורס מורים לשל"ח לשבוע.
מה גם שאני במציאות יום יומית די מפרכת אבל מאוד סתמית.
אני נכנסת להדרכה בצופים השנה, ד בנים ושהשם יעזור.
לקיחת חלק בהנהגת המש"צים המחוזית.
ניהול מש"צים בחטיבה שהייתי בה לפני שנתיים.
הצטרפתי לקהילת נוער ביהודה וישראל.
אה כן, ופה ושם, ככה, לפעמים, יש גם לימודים.
אבל עם כל הפעילויות האלה, עם כל זה שאני כמעט ולא בבית, זה מרגיש לי כמו כלום בתוך עטיפת מתנה נוצצת וזוהרת.
אני במרדף אחר משהו שלא קיים, במירוץ נגד עצמי, אני אוגר שרץ על גלגל בתוך כלוב.
אני רצה ומשקיעה בפעילות אבל נשארת באותו המקום.
ואולי זה איזשהו שינוי פנימי שאני צריכה לחוות, להבין קצת לאן אני מכוונת, מה אני עושה, למה בכלל.
אני חוזרת ואומרת לעצמי שאני חווה את השינוי הזה, שאני בן אדם אחר, מקווה שטוב יותר.
אבל עדיין ברגעים מסויימים מדמיינת את היד שלי מגואלת בדם ואולי גם קצת נהנת מזה.
אמנם לא מיישמת, אבל זה בראש, זה שם וזה קיים ואם אני מעזה אפילו לענוד צמיד מיד מתחילות החרדות.
יש גם את התחושה הזאת, של רגל בפנים ורגל בחוץ.
אני גרה בעיר אבל עדיין מדיי פעם מרגישה שאני בעיר הקודמת, חושבת על מה יהיה עם דור המשצים החדש שלהם, מה עם דור המשצים הותיק יותר, חושבת על אנשים מסויימים ומה שמפתיע זה שמעבר למחשבה, יש גם איזשהו געגוע, אני באמת באמת מתגעגעת, רוצה לדבר ולדעת מה קורה בחיים שלהם.
מה שעוד יותר הפתיע אותי, זה שגם יש כאלה שמתגעגעים אלי, דבר שהייתי בטוחה במאת האחוזים שאין סיכוי שיקרה, שהייתי משמעותית לאנשים שם בערך כמו איזה פלייר שהם קיבלו בקניון ולאחר כמה דקות השליכו אל הרצפה (או לפח במקרה הטוב). הסתבר לי שלא, שפתאום אני חסרה, או שאחסר, או שאולי זה דווקא השיעמום שגורם לאנשים לפתע לחשוב.
אה כן, אני צריכה להפסיק לחפש באופן נואש בכל מקום אהבה. אפילו לא מבחינת קשר זוגי, אלא סתם אהבה.
חיפושים כאלה כל כך מתישים וזה כבר הופך להיות מעיק. ממש כמו עבד לאיזושהי תאבה שכבר לא בריאה.
יש בי צורך לנתח את זה ולהגיע לשורש הבעיה, למרות שעל פני השטח אני לא כל כך רוצה, ברור לי שאני לא אוהב את התשובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
