על איזה סוף אתם מדברים.
טבלת היאוש שלי הגיעה לסיומה וזה בהחלט מעודד.
מצד שני, מה עכשיו?
אני לא מצפה לאיזו תעודה מזהירה, 40-50 זה הממוצע.
זה לא שנכשלתי במבחנים אלא לא נגשתי, לא ראיתי טעם.
כשאת לא יודעת מה יהיה מחר למה שתדאגי לעתיד הרחוק?
אני לא רשומה לתיכון.
אין לי מושג לאיזו מגמה אני נכנסת.
כרגע הרוח ממש לא נושבת לכך שאגור שוב במרכז.
כנראה שמחר היא תלך לסגור חוזה חדש, בדירה חדשה.
היא תהיה פה, באותה העיר.
כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
התחלתי את השנה ביצירת קשרים שטחיים בלבד,
פחדתי להיקשר, ידעתי שאני עוברת בעוד מספר חודשים, למה בכלל להסתכן בכוויה?
ואל תתחילו עם הקלישאות שזו לא סיבה מוצדקת, שאי אפשר לא לחיות כי גם ככה בסוף מתים וכו' וכו'
אז אני גרה בעיר שיש בה ים וקניון גדול.
אבל מה שווים אלו, בלי חברים?
לא הייתי במסיבת הסיום של השכבה, אני לא מרגישה שייכת ואפילו באיזשהו מקום מרגישה שזה עובר את רף הצביעות שלי.
אני באמת מתלבטת אם בכלל ללכת מחר, מה זה יתן לי? חתיכת נייר שמעריכה אותי במספרים?
אני לא חושבת שיש הרגשה יותר דוקרת מאשר זו שאתה לא כלום אלא עוד מספר.
ואם אני נשארת לגור פה, האם בכלל יקבלו אותי לתיכון שאני רוצה?
במידה ויהיה ריאיון אישי, אני יודעת שלא תהיה לי בעיה לעבור אותו.
מצד שני, המקום זה בית חרושת לציונים, הסיבה היחידה שאני רוצה אותו היא המשצים.
האם בית חרושת לציונים ייראה בי קצת יותר ממספר?
העיקר שאני מדריכה קורס מש"צים.
ועכשיו אני אפנה לי שבועיים מדאגות על העתיד.
אני אפציץ, אני אהיה מדהימה, הם יאהבו אותי ואני אתחבר אליהם.
אני מדריכה לבד, יש המון ביקורת כלפי זה.
אנשים לא רואים את זה בעין יפה, רק המורה שאיתי מאמין בזה.
גם השנה הדרכתי לבד (בהתחשב בשני הקולבים המקסימים שצוותו אלי וכשמם כן הם - קולבים), אז מה זה כבר קורס מש"צים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
