מישהו פעם אהב אותי ככה לעלות על ספינה לשלושה שבועות באמצע הלילה שיכור מרוב אושר לקפוץ הוא לא יודע לשחות
מישהו פעם רצה אותי ככה אני הייתי יפה והוא די צעיר כתבנו מכתב לא היה בזה פחד שהכל אפשרי אם מספיק מנסים
מישהו פעם אהב אותי ככה לכתוב על היד בצבעים לתמיד את ראשי התיבות של שמותינו ביחד בתוך לב אדמדם עם פרחים
מישהו פעם רצה אותי ככה לא היה לו אכפת מה אומרים אחרים ואפילו שלא התאמנו ביחד הוא המשיך לנסות ולכתוב לי שירים
מישהו פעם אהב אותי ככה קצת בטירוף וזה היה לי נעים מספיק בשביל לא לקום וללכת כשמרוב אהבה נולדו הקשיים
מישהו פעם רצה אותי ככה לכתוב לי מכתב של 20 עמודים לתאר שם הכל על כשנהיה יחד בתיאור מדויק עם פרטים
מישהו פעם אהב אותי ככה כמו שהיום כבר בקושי רואים אבל אני הטיפשה לא רציתי לקחת את החיים שהציע שרצה להגשים
מישהו פעם עזב אותי ככה עלה על מטוס למקומות רחוקים ונשארתי ריקה משותקת מפחד שיהיה לי רק טוב ורגוע בפנים
מישהו פעם אהב אותי ככה השמיע לי מוצרט מתקליטים ישנים ואני הטיפשה לא הקשבתי ללחן כי רציתי לטעום מהכל בחיים
-
מאז שהשיר הזה יצא הוא לא יוצא מהפלייליסט שלי, אני מרגישה שאני מתחברת.
אף על פי שאני בסך הכל בת 15, וככל הנראה מישהו פעם לא אהב אותי ככה, המילים כל כך נוגות.
הגעתי למסקנה שאם אפגוש אותו אני אשתוק.
לא אבכה ולא אשמח.
פשוט אשתוק.
אסתכל עליו במבט שלא אומר כלום ואשאל "מי אתה?"
ואז אני אחייך חיוך של ניצחון, כי אני יודעת שזה ייחרט לו בזיכרון.
ואולי גם יצבוט לו קצת בלב, אבל הוא ידע שאני צודקת.
וגם הוא ישתוק, במבט קצת עצוב, ואולי גם מאוכזב.
אם מישהו מהצד יביט הוא ייראה את הדימיון פיזי וגם את הריחוק הנפשי.
זה מגיע לו.
כי לי לא הגיע מה שהוא עשה, שיישא בתוצאות.
החלומות האלה לא עושים לי טוב.
יש לי שלושה חלומות שחוזרים על עצמם.
באחד אני נמצאת מעל קבר, כתוב עליו השם של אבא, זו כנראה אזכרה כי המצבה כבר שם, אני עומדת שם יחידה ובוהה, לא יודעת אם לבכות או לא, לא מרגישה צורך לכלום.
בשני אני נמצאת בבית לבד, דפיקה בדלת, אני פותחת ורואה את אבא על מפתן הדלת, עומד מחוייך עם תיקים, אני צורחת ומחבקת אותו.
בשלישי אני נמצאת בלוויה, יש גופה על אלונקה שמובלת, המוני אנשים בוכים, אני לא חלק מההלוויה, צופה מהצד, אנשים בוכים ועולים לשאת דברים, הגופה מונחת בתוך הבור, שני אנשים גדולי גוף אוחזים בעטי חפירה ומכסים את הבור.
פתאום אני רואה את אמא בצד שצועקת "לא! אל תיקחו לי אותה!", אנשים סביב מביטים עליה במבטים מרחמים, עוברים ומחבקים, כבר לא יודעים מה לומר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
