בואו נשחק משחק, "מה אתה מעדיף?":
"מה את מעדיפה, אבא בכלא, אבא בחו"ל, או אבא מת?
אני בטוח שאבא בחו"ל."
-"וואלה? לא בטוח דווקא"
-"מה זאת אומרת?"
-"זאת לא אומרת."
כן, זה הולך להיות עוד פוסט מתבכיין על אבא שלי.
כי נמאס לי שבכל מילה שלי אני צריכה להיזהר שלא לומר משהו שייגרום לו ללכת ושוב לנסות להתאבד.
למה בכלל אני זו שצריכה לשקול מילים?
זה הוא שמקלל בלי הכרה ומטיח האשמות.
זה הוא שטוען ששוטפים לי את המוח וזה לא פחות רע ממה שהוא עושה.
למה אני זו שצריכה כל הזמן להבין אותו ולהתחשב בו?
למה אני ההורה במערכת היחסים הזאת?
אבל מצד שני, לי בעצמי יש את תחושת הדיכאון הזאת.
התחושה של לחיות פיזית ולמות נפשית.
אני יודעת שאבא שלי, מת מזמן, ביום שבו הם התגרשו, מה זה משנה אם פיזית הוא חי?
בחיי שאני מבינה את ההרגשה הזאת, אבל למה כל הכעס הזה כלפיו?
אני מכירה את החולשה, את הבדידות, את התקווה היחידה לישון ולא לקום.
למה אני לא יכולה להיות קצת יותר סלחנית?
אולי זה זה שבכל שיחה, כשאני מנסה לגעת בנושא רגיש, הוא ישר מנפנף בהתאבדות?
ומאיפה הביטחון הזה? מי מנפנף בכזאת גאווה בניסיון התאבדות?
נשבר לי הלב כשהוא בוכה בשיחה.
אני כבר לא בוכה, קסדת האדישות שלי עבה מתמיד.
הוא אומר שהוא אוהב אותי, שהוא נשבע שלא יתכחש אלי ושייתן לי כל שאצטרך והוא יוכל.
אני תוהה על סמך מה הוא אוהב אותי, הוא הרי לא מכיר אותי.
היה איתי עד גיל שלוש, ופגש אותי מאז פעמיים.
הרי אין חוק שאומר שהורים חייבים לאהוב את הילדים שלהם.
אולי זו הבדידות מדברת.
כשכאב לי כל כך, וחשבתי על מוות, דמיינתי את הלוויה שלי.
חשבתי על אמא בוכה, סבתא נקרעת, אבל הוא לא היה שם.
הוא אף פעם לא פה או כאן.
אז בהלוויה שלי הוא פתאום יחליט שהגיע הזמן?
כשאבא שלו מת הוא לא בא לארץ, למה שדווקא כשאני אמות הוא יחליט להופיע?
סבתא לא תחייה לנצח, למה הוא מחכה?
ולמה הוא לא עונה לי?
לא מגיעות לי תשובות?
למה אני צריכה לפחד שאחרי כל שיחה איתו הוא יעשה לעצמו משהו?
נדמה לי שיותר משהסיפור הזה כואב לי,
כואב לי שזה לא ממש אכפת לי.
החוסר אכפתיות הזה מצידי מוסיף למשוואה רגשות אשם.
מצד שני אני גם מרחמת עליו.
אולי כל מה שהוא צריך זה בסך הכל חיבוק?
אולי כל מה שאני צריכה זה חיבוק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
