"אוקיי, ומה יצא לך מזה?"
-מה זאת אומרת מה יצא לי מזה?
"הטענה שלך היא שאני לא מגיעה באופן סדיר לבית ספר, אבל מצד שני בכל הפרוייקטים שאני לוקחת בהם חלק אני משקיעה ומגיעה תמיד, מה שאת עשית, הוא לבטל לי את אחד הפרוייקטים, מעניין אותי לדעת מה השגת בזה."
-את חוצפנית
"יכול להיות, אבל פחות מחברותיי לכיתה שצועקות עלייך ומנבלות את הפה, את בטח רגילה לזה, ועכשיו, האם אני אקבל תשובה?"
-זה פשוט, את לא הגעת, את לא בסדר, מגיע לך עונש, אנחנו החלטנו להוציא אותך מהפרוייקט.
"ומה שאני לא מבינה זה מה השגתם בזה? עכשיו אני אפילו פחות מקודם בבית ספר, אבל לפחות האגו שלך קיבל את מנת ה"הראנו לה מה זה!" אף על פי שמלבד חוסר היגיון, לא הראיתם לה כלום"
לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהחדר.
-לאן את הולכת?
"הביתה, סיימתי ללמוד ואני לא מעוניינת בהמשך השיחה איתך"
-תגידי לי, מי את בכלל? חתיכת פישרית קטנה! מי את בכלל לידי? אני הרכזת שלך ואת תקשיבי לי טוב טוב! את לא תדברי אלי ככה! מי את בכלל?
"אני כלום, ואני עכשיו הולכת הביתה, ואם יש לך בעיות עצבים, הייתי ממליצה על פסיכולוג, אני לא השק איגרוף שלך, ביי ביי"
יצאתי מבית הספר.
יכול להיות שהייתי קצת יותר מידי עוקצנית איתה, יכול להיות שהגזמתי בציפיות שלי - בכל מקרה, היגיון זה לא דבר נפוץ בבית ספר ובמיוחד לא בבית ספר שלי.
אבל ככה זה.
ניסיתי לדבר עם המחנכת על המצב, אבל בכל פעם שפתחתי את הפה היא אמרה שאין זמן. אז אין זמן.
ניסיתי לקבוע פגישה עם היועצת, כאן כבר ממש הגזמתי! היא הרי גם מחנכת וכל פעם שקבעתי איתה היא ביטלה, אז ויתרתי.
עם הרכזת אין מה לדבר, מי אני בכלל?
וככה עברה לה שנה - בבכי, בעצבים.
אבל למי אכפת?
זה לא באמת משנה מה קורה או למה, הנתון הוא אי הגעה לבית ספר.
העיקר שאני משועשעת.
"פעם הייתי בוכה המון והייתי מלאת תקווה. והיום אני צוחקת הרבה, צוחקת ומיואשת."
-דוד גרוסמן, מישהו לרוץ איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
