"לא, בבקשה לא" אני לוחשת, זה הקול היחידי שאני מצליחה להוציא מפי.
דמעות זולגות במהירות, הגוף מתנועע באי נוחות.
"יש לי כסף, אני אתן לך הכל! רק לא זה, בבקשה", הדמעות ממשיכות לזלוג, תחושת מחנק בגרון, כל מילה נוספת שניסיתי להוסיף לא נשמעה, הוא אחוז דיבוק, כאילו מתוך טרנס, אוחז במותניי, מפשיל את מכנסיי, העיניים שלו רעבות, הגוף שלו צמא לזה, והגוף שלי? הגוף שלי נועד כדי לספק את זה.
הוא מלקק את שפתיו ובולע רוק כמי שהולך לאכול סעודת מלחים, הוא הטורף החזק והשולט ואני... שם, מתפללת לנס, מתפללת שהוא יפסיק, מנסה לזוז אך לשווא, מנסה לצעוק אך כל שיוצא מפי הוא יבבה אחת ויחידה.
לאט לאט אני מפסיקה לקוות, הוא שם, נכנס ויוצא, יוצא ונכנס, אני רק מקווה שזה ייגמר, שהסיוט הזה יסתיים כבר, ואני אוכל לחזור להיות כמו קודם, אבל אני מרגישה כל כך מחוללת, כל כך מיותרת, כל כך קטנה בין כל הטורפים מסביב, תמיד אמרתי "לי זה לא יקרה" והנה זה קורה, אז הנה, טורף אחד כבר תפס אותי הלילה, והוא לא רוצה דבר מלבד הגוף שלי, הגוף המחולל הזה שאני כלואה בו כרגע, שמענה אותי כל כך.
הוא מתנשף ומזיע, ממלמל חם לי בזמן שכל מה שאני מרגישה זה קור, צמרמורות אופפות אותי לעיתים קרובות, רוח קרירה גורמת לזיעה שלו לנטוף על הגוף שלי, כבר לא אכפת לי, אני כבר מחוללת, אז מה כל השאר משנה?
הוא כבר גמר מזמן, לבש את מכנסיו וברח. בלי לומר אף לא מילה.
עכשיו אני מייחלת לרגע בו רצפת האספלט הקשה תיחצה ותבלע אותי לעד.
נשארתי נפש פצועה בגוף חלול. ועל זה, אני לעולם לא אהיה מסוגלת לסלוח לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
