עם כל המעברי דירה האלה, עם כל המעברים בכלל, עם כל השינויים, הצורך להשתקע מדוכא ואני לא נותנת לו ביטוי, הפכתי לעלה שעף ברוח, במקום להצמיח שורשים, עם כל משב רוח קל אני אורזת את הפקלאות ובורחת מאין רודף, בורחת בעיקר מעצמי.
לאט לאט חודרת אלי ההבנה שמתרגלים להכל ושאני לא כזאת משמעותית.
מופע הארנבות של דוקטור קספר ניסחו את זה יפה -
"גם אם שוב אעצום את עיני השמש תזרח, כולם יחיו כאן טוב גם בלעדי גם אם לא הייתי בכלל הבוקר יבוא..." וזה בדיוק ככה.
אז מה זה משנה איפה אני? מה זה משנה עם מי אני? מה זה משנה אם אתה חי או מת? מה זה משנה בכלל אילו תארים נוספו לך?
אתה מתרגל ללבד, מתרגל לביחד, מתרגל ללא להיות ומתרגל גם לחיות.
הפחד ממוות נובע כי אתה רגיל לחיות, מוות הוא שינוי חד ובבת אחת הכל משתנה, האמת היא שלא במקרה שלי, כי אז כבר שום דבר לא ישנה, מוות הוא יעד סופי, אולי מה שישנה זה לאנשים מסביב? אז הם יהיו עצובים קצת לתקופה מסויימת, אבל גם לזה הם יתרגלו ואולי גם ישכחו.
ואם אני מרגישה חוסר אכפתיות כל כך חזק, מצידי, מצד הסביבה,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
