הוא מחבק אותי.
לאט לאט אנחנו מתקרבים למיטה.
הוא מנשק אותי ותוך כדי היד הקרה שלו מלטפת לי את הבטן.
צמרמורת עוברת בי, אבל קשה לי להוציא מילה, אני מנסה לזוז, להתנגד אבל לא מצליחה, כמו בתוך כישוף, כמו צופה בסרט רע מהצד, כשאני יודעת שמשהו לא טוב הולך לקרות אבל לא מצליחה לזוז, לא מצליחה לדבר.
אחרי מאמצים רבים התחלתי לזוז באי נוחות, לפלוט "די" אחד ואז הוא עצר והביט בי בשתי עיניו הגדולות, בהן ראיתי את התאווה. הוא לא ראה בי בן אדם אלא חפץ, הרגשתי את זה, בתנועות שלו, באגרסיביות שלו.
הוא שאל "מה קרה?" מאולץ ואמרתי שאני לא מרגישה בנוח, שאני לא רוצה את זה, שיירד מעלי ושיעזוב אותי.
הוא אמר שאני לא יודעת מה אני רוצה.
אמרתי שיכול להיות שזה נכון, אבל אני בטוחה בזה שאני לא רוצה להמשיך עם זה עכשיו.
הוא הרפה ונשכב לידי על המיטה, הרגשתי טוב יותר, אבל עדיין לא מספיק בטוחה.
כל מגע העביר בי זרם של צמרמורות שחזרו על עצמן בזו אחר זו.
הוא אמר שהוא מרגיש שאני לא בוטחת בו.
אמרתי שזה נכון.
הוא נעלב.
ניסיתי להסביר שיש מחסומים, ניסיתי להסביר שלוקח זמן להיפתח, הוא לא הבין.
שאל מה הקשר בין התגובות הפיזיות שלי למגע והפחד שלי לבין הרגש, כאן כבר הפסקתי לנסות.
כנראה שהצורך התמידי הזה בחיבוק גורם לאנשים לנסות לנצל את זה.
מצד שני מגע זה דבר שמפחיד אותי, יד לא במקום יכולה להקפיץ אותי ואפילו רגל שנקרת בטעות בדרך עלולה לקבל תגובה אלימה ולא רצונית.
זה נחמד כשהפחד הזה ממגע הוא הדבר שהכי מרחיק ממני את החיבוק הזה שאני כל כך זקוקה לו.
בסוף הוא עוד שאל אם הוא יכול להישאר לישון.
אמרתי שאמא שלי לא תאהב את זה.
האמת היא, שאני לא אוהבת את זה.
אני לא מרגישה בטוחה איתו.
למה למהר כל כך?
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמפחדת לעלות לכיתה א.
אבל נוח לי להישאר בגן חובה אז שם אני נשארת. בעמק הבטוח שלי.
וואו, לאן כולם ממהרים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
