ומה אם...
מה אם הוא היה בארץ?
מה אם הוא לא היה עוזב?
מה אם הם לא היו מתגרשים?
מה אם הוא היה נורא יותר ממה שאני חושבת?
מה אם הוא היה טוב יותר מכדי יכולת הדימיון שלי?
מה אם לא היינו שומרים על קשר?
מה אם הוא היה בא מידי פעם לביקורים?
מה אם הייתי אוהבת אותו?
מה אם הוא עדיין אוהב אותה?
מה אם היא עדיין אוהבת אותו?
מה אם היו לי אחים? אבל אחים אמיתיים.
אבל השאלה הכואבת מכל,
מה אם הוא היה מת?
אני לא אמורה לנבא את מותו, אני לא אמורה לייחל לו
אבל אולי אז דברים היו קלים יותר? אולי אז התקווה המטומטמת הזאת שהוא יחזור מתישהו הייתה עוברת?
אולי אז, היה לי הרבה יותר קל לבנות את הדמות שלו בראש שלי?
אולי הייתי פחות נפגעת?
אולי הייתי חזקה יותר?
מה ההבדל בכלל בין אבא מת לאבא בחו"ל?
הכעס? רגשות האשם? העצב?
הדמות שנבנית בראש? אבא מת היה אבא טוב יותר?
בשניהם יש אבא, אבל אבא "שם", ואבא "שם" לא עוזר כשאת נמצאת פה.
אולי עדיף לי לעשות את זה, להרוג אותו. לא פיזית, בראש שלי.
את הדמות הכל כך מקסימה הזאת שנבנית, את הדמות שאני מתגעגעת אליה, משתוקקת לפגוש אותה.
אולי עדיף לי בלי, אולי יותר טוב כלום מכמעט?
יותר מידי שאלות יש בפוסטים שלי.
פחות מידי תשובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
