כבר שבוע שאני לבד בבית.
כבר שבוע שאני כמו כלב לבד בבית.
מידי פעם מישהו מהמשפחה קופץ ונותן לי אוכל,מידי פעם גם מוציא אותי לטיול.
אבל מה זה משנה כשאני מרגישה כל כך לבד?
אין לי אמא.אין לי אבא.
אתמול אבא שלי שבכלל לא מכיר אותי אמר לי שאני סתם עוד פישרית בת 14 שחושבת שיודעת הכל.
אתמול אמא שלי התקשרה אלי רק פעם אחת.אמרתי לה שתעזוב אותי וזהו.שאני לא רוצה לדבר איתה יותר.
נמאס לי משניהם.
הם לא מכירים אותי.הם עוזבים אותי כל אחד בשביל העיסוקים שלו.
אמא שלי לא צריכה אותי בכלל,יש לה את אחי הקטן ועוד ילד בדרך מהחבר שלה אני בסך הכל תוצר של פרק א לא מוצלח.
אבא שלי גם הוא לא צריך אותי,זו הסיבה שמגיל 4 הוא בורח לקצה השני של העולם ורואה אותי לזמן קצוב כל ארבע שנים.
בנובמבר,עברנו דירה לישוב הקטן,מאז הכל מתדרדר.
אני מרגישה שכולם היו יכולים לחיות יותר טוב בלעדי,אני סתם עוד נטל בשבילם.
הלימודים שלי בזבל! הממוצע שלי היה 92.3 עכשיו הוא בקושי על 65,היום המחנכת שלי דיברה איתי בטלפון,היא אמרה לי להתחיל לחפש בית ספר.
מעיפים אותי מהבית ספר,החברים שלי לא צריכים אותי,על המשפחה אני עוד נטל.
אני לא מרגישה כאן שייכת.האנשים כאן לא מבינים אותי.כולם שומעים מזרחית (למרות שזה לא קובע את האדם) ואני שומעת רוק,כולם כאן סולדים מחוכמה,שכחו מה זה ספר,ואני רק סופרת את הדקות עד שאקרא את הספר הבא,כולם כאן מעבירים הלאה כל מידע,אני לפעמים פשוט שומרת אותו לעצמי.
כל אחד מהמשפחה שלי שמזמין אותי לבוא אליו,אני כבר יודעת שיש להם בעיות במחשב או במדפסת.
אחרת הם בכלל לא היו משתינים לכיוון שלי,אני חסרת תועלת מבחינתם,כל שיש לי להציע להם הוא בייביסיטר שהם מפילים עלי ואולי גם מידי פעם זו שמתקנת להם את המחשב.
החברים שלי כבר לא משתינים לכיוון שלי,היומולדת שלי לא הלך טוב.
הם עשו משהו במסעדה,וקמו באמצע בגלל "המחיר" אבל איכשהו,הם לא היו קמים מיומולדת של מישהי אחרת.
עובדה,ששם חגגנו המון ימי הולדת,והם כבר מכירים את המחיר,אבל דווקא ביומולדת שלי הם קמו.
מתנה ליומולדת הם קנו לי אוזניות כי הם זכרו שאיבדתי את האוזניות לפלאפון,אבל יש לי סוני אריקסון,זה לא מתאים.
הם לא השקיעו מחשבה בכל זה.אבל העיקר הכוונה.
אל תתקפו אותי בתגובות,הסיבה שאני כותבת את זה כאן היא כדי לא להוציא את זה עליהם או על כל מישהו אחר.
הכלב שלי חסר לי.
היה לי כלב,גדלתי איתו מגיל חודש,בגיל 13 וחודשיים הוא מת.
זה הרס אותי! למרות שאני אלרגית למתכות הלכתי עם הקולר שלו במשך חודש על הצוואר.
הייתי באמת בדיכאון.המשפחה שלי לא הבינו.הם אמרו "ברוך שפטרנו".
תמיד כשאמא שלי הייתה בורחת הוא היה שם בשבילי.עכשיו נשארו לי התמונות.
נשארתי לבד מכל הצדדים.
אני מרגישה שכבר אין לי סיבה מספקת לחיות.
כל פעם שאני מרגישה לבד,אני עושה את זה.
אני פוחדת מעצמי,יש לי כבר שתי צלקות,השלישית בדרך.
אל תשפטו אותי,בבקשה,במציאות כל כך פגומה זה הדבר היחיד שמרגיש לי נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
