שיעור חינוך.

המורה מדברת על לקיחת אחריות, כיצד להגיב כאשר מישהו מעליב אותך, ושליטה עצמית ודברים נוספים. מה שמזכיר לי שאני צריכה לשלוט בעצמי כאשר אני שקועה במחשבות. כשאני חושבת על משהו מצחיק, אני צוחקת. היום גיליתי שזה עובד גם הפוך. בהתחלה אפילו לא שמתי לב, פשוט חשבתי ואז רק הרגשתי את העיניים שורפות, את האף מתמלא, ואת הלחי רטובה עד לקצה הסנטר- ומשם זולג מתחת לחולצת הV שלי.

"זה נראה כאילו את בוכה"
כן? למה? כי העיניים שלי אדומות או כי הלחי שלי רטובה? חדת הבחנה.

והמורה מדברת, ואני מקשיבה. בערך. הרי בכיתי בגלל הנושא שהיא העלתה. הייתי יותר עסוקה בלהקביל את דבריה למציאות שלי.

___

אני חושבת שאם היא הייתה יודעת כמה אני בוכה בגלל זה... היא אולי לא הייתה מספרת לי בכלל. משתפת פחות.

אבל אני משתדלת שלא להראות לה את זה (נשברתי רק פעם אחת), כי סה"כ אני רוצה לדעת את זה ולשמוע על זה. אני לא רוצה שהיא תסתיר ממני דברים בשביל שאני ארגיש טוב יותר. אני לא רוצה לחיות באשליה שהכל טוב ויפה כי זה לא, אני רוצה להיות מציאותית ומודעת למה שקורה (או קרה) סביבי ולדעת להתאים את עצמי לזה וללמוד מטעויות.

___

עליתי לאוטובוס עם דנה, היא ישבה מולי ולא דיברנו. רוב הזמן הייתי עסוקה בלבהות בריצפה, ולהסתכל על האיש המוזר שבוהה לי ברגליים בצורה מפחידה. אחרי שהיא ירדה מהאוטובוס הוצאתי את הפלאפון ושמעתי שירים (שיר אחד בלופים, 7 במספר) באוזניות. ושוב, ממש בלי לשים לב, התחלתי לבכות. באוטובוס. הסתכלתי על ההשתקפות מהחלון. אני לא יפה כשאני בוכה.

מצד אחד בא לי לצרוח, אבל מצד שני בא לי לישון.

אל תטרחו לשאול אותי מה קרה. זו פריקה. תודה.