ראיתי היום משו ממש מיוחד - עשו כתבה על זה שיש אנשים שיש להם פחד ממאכלים שכל אחד אוכל, למרות שגם לי יש את הבעיה הזאת.
כן, אני מפחד מפירות וירקות חוץ מכמה (ואם אני אומר "פירות וירקות חוץ מכמה" אז זה אומר שה"כמה" האלה זה רק שניים שלושה.)
זה פשוט מגעיל אותי! פשוט מכניס אותי לגועל נפש!!!
מלפפונים ועגניות, זה פשוט איכס אחד גדול!
רק המראה גורם לי לגועליות בכל הגוף, ועוד כשזה קרוב אלי, זה בכלל!
וזה לא רק בעיות אצלי ובירקות ופירות בכלל, בכתבה היה כתוב על מישהי שנגעלת משוקולת ואחת שמקצפת, איך?!
זה נשמע הזוי אבל זה נכון! שתיהם כאילו לא אכלו בחיים שלהן קרמבו כי הן נגעלות מזה!
וזה נשמע הזוי כמו הכותרת של הפוסט הזה, אבל זה אמיתי, כמו הכותרת של הפוסט הזה.
אני נולדתי יצירתי וכישרוני (ואני לא סתם מתלהב) יש לי כישרון תכני (אני מסתדר עם מכשירי חשמל), ובגלל זה אני תכנאי ראשי בתחנת רדיו (אני רק בן 14 וחודשיים) אני חלק מצוות תכני וכבר שמורה לי עבודה בתור תכנאי בימי הולדת.
אני רוקד (תמיד שורות ראשונות והרבה סולואים), אני שר, אבל ישלי פחד במה הפוך (מול הרבה אנשים אין לי בעיה, מול קצת יש) ולכן לא יוצא לי להראות את זה.
אני מוכשר בקולנוע וכתיבה יצירתית, אני כותב ספר ובקולנוע אני כותב תסריטים וגם מביים, מצלם, מפיק, עורך ומעצב אותם גראפית.
אני גם מעצב גרפי, כלומר מעולה בפוטושופ, אני אחראי על התמונת מחזור שלנו (אני בכיתה ט').
יש לי הרבה מאוד עצות טובות והרבה פעמים אני מרגיש כמו פסיכולוג לאנשים אחרים.
והחלק האחרון במשפט הקודם מתחיל את ההרחבה על הבעיה בכל הכשרונות האלה, מרוב הכשרונות, זה הדבר היחיד שמעניין אנשים!
כאילו ילדים מתעניינים רק בכשרונות שלי!
בעצות, בעיצוב, בכתיבה, בתכנאות, שכחתי לכתוב שאני גם טוב בבניית אתרים, והרבה פעמים חושבים שאני יותר טוב ממה שאני באמת, ובסוף מתאכזבים מזה.
לדוגמא: הייתה עבודה בהסטוריה להגשה על דברים שאלוהים-יודע-מתי-המוח-שלי-יצליח-לזכור-אותם (זה היה ארוך ומייגע.)
והיו צריכים שמישהו יבנה אתר בשביל כל העבודות, וזה ייחשב כעבודה שלו, אין לי בעיה כי אני מעדיף משהו שאני טוב בו מאשר משהו שאני לא טוב בו.
ופתאום ילדים מתחילים לצחוק על זה, אבל כשאני אומר להם שהם צריכים לשלוח לי את העבודות שלהם, הם מתחילים להיסחף.
הם רוצים שאני אבנה להם מין חידון שלוחצים על התשובה הנכונה... מאיפה אני יודע לעשות את זה?!
ברדיו (שכבר סיפרתי עליו) אני גם המפיק, כלומר זה שצריך לדאוג שהכל יהיה מוכן לשידור.
אז אני שואל כל הזמן ילדים אם הם הכינו את הדברים, אז במקום לענות תשובה קצרה הם ישר צועקים "למה אתה כ"כ מעצבן!", אולי אני קצת קרציה, אבל אני אומר לכם שאם אתם תענו לי בכן ולא זה מה שיעיף אותי, מילה בהברה אחת, או כן, או לא, הבחירה שלכם!
ואחרי זה אני מצתייר כמעצבן, אבל הם יודעים טוב מאוד שהם לא יצליחו להסתדר שידור אחד בלעדיי! (הם ניסו ולא הצליחו :P)
אז למה אתם גורמים לי להרגיש רע ואחר כך באים אלי עם "איפה אתה!" "תעזור!" "אנחנו לא מצליחים!"
ועוד נושא שמתייחס יותר לעניין הרגשי שלי...
אני, מאז שאני מכיר את עצמי, מת שתהיה לי אחות קטנה, ואני תמיד מחפש.
בגלל זה אני מתחבר יותר לילדים קטנים ממני, או יותר נכון ילדות (וכל אלה שחושבים שאני פדופיל, נא להירגע ומהר!) קטנות ממני בשנתיים או שלוש.
עכשיו, הכל זה בגלל שאני רוצה אחות קטנה, ופעם אמרו לי שזה בגלל שהיחסים עם אבא שלי לא כאלה טובים, וככה גם עם האחים, ואז אני חייב לדאוג למישהו, שיהיה לי למי לדאוג, וככה גם אני מרגיש :)
תמיד רציתי שתהיה לי אחות קטנה (כי לדעתי עם בנית זה פחות יזרום) שאני אוכל לתמוך בה, ואני אוכל להיות איתה, כי חברה אני בטוח במאה אחוז שכרגע לא תהיה לי, אבל על זה אני ארחיב בפוסט אחר.
ועד שהייתה לי באמת אחות קטנה, גיליתי שהיא מתעניינת רק בעיצובים שלי!
זה גם לשחק עם הרגשות שלי, עם אחד הדברים שאני הכי רוצה, וגם אחרי זה להתנהג אלי בצורה גועלית?!
היא מתחילה לדבר אלי כאילו אני חייב לעצב לה, נראלך?
אז זהו, הפסקתי...
אני בחור מאוד אמוציונלי, אני לא ערס ולא קרוב לזה.
תמיד אמרו לי שאני רגיש, ואני אוהב להיות כזה :)
אני מקווה שבבלוג הזה אני גם אוכל לפרסם את ההתקדמות בחיפוש אחר האחות הקטנה, ואני מקווה שגם יהיה מה לפרסם.
כרגע יש שתי בנות, תאומות, עם אחת זה בסדר, אבל עם השניה זה לא, היא פשוט לא סובלת אותי...
ומשפט אחרון לסיום:
לצערי, תופסים אותי כמעצבן כי אני מנסה להתחבר, כי אני בא בכוח, אבל אם אני אשחרר, ואתן להם לבוא, אז הם יבואו אלי בהרגשה של "הוא מסכן והוא צריך חברה", ואני לא רוצה את זה, למישהו יש פיתרון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
