הרי קשה לי. כל דבר קשה לי. אפילו הדברים הקלים - קשים לי. לפעמים אפילו לנשום קשה לי, פיזית.
אין אנשים בחיי שמוכנים להכיל אותי מהבוקר עד הלילה כמו שהייתי רוצה. אין מי שיהיה פנוי אליו תמיד.
אף אחד לא אוהב אותי, מה שגורם לי לא לאהוב את עצמי בעצמי, ולא להאמין לאנשים שכן רוצים לאהוב אותי.
אני מרגיש נורא וליל שישי זה הזמן הכי קשה בשבוע.
אני לא רוצה יותר לחכות לאף אחד. אני רוצה לקום ולעשות. רק אם לא הייתי בוחר בדרך הקלה כל הזמן ואז מתאכזב.
הייתי יכול לשלוח לשי הודעה ולראות אם בא לו להפגש איתי, אפילו סתם לשבת ולדבר. אני לא יודע מה הוא רוצה ממני, אם הוא סתם נחמד כי הוא נחמד או כי הוא נחמד כי הוא מעוניין בי. אני לא חושב שאני מעוניין בו, אבל אם הוא מעוניין בי, נעים לדעת שיש אנשים שחושבים שאני מישהו ששווה להכיר. הוא הציע לי להיפגש איתו כמה פעמים ולצערי מצאתי את עצמי מסרב לו, קצת בגלל שבאמת לא יכולתי וקצת בגלל שלא היה לי כוח להתאמץ ולא להמנע.
אני רק רוצה חברים. אנשים כמוני שיבינו אותי ויוכלו להבין עם מה אני מתמודד. להבין את סוג הבדידות הזאת שאף אחת מהחברות שלי, גם אם היא ממש תנסה, לא באמת תצליח להבין עד הסוף. אז שוב בחרתי בדרך הקלה בשישי בערב, ורציתי לראות את סהר ועדי ולירון, וחיכיתי וחיכיתי וזה לא קרה, ואני יודע ששום דבר לא אישי אבל בכל פעם שאנחנו מנסים להפגש ומשהו מתחרבן התחושה של חוסר ההדדיות הזאת של כאילו לי הרבה יותר חשוב להפגש איתן מאשר להן חשוב להפגש איתי מהדהדת לי במוח ומדכאת אותי וגורמת לי להרגיש הכי לבד בעולם. אז אכלתי פיתה סביח. ואכלתי אורז עם מוקפץ. ואכלתי שיערות קדאיף. וגם קניתי מלא ממתקים אבל עוד לא הספקתי לאכול אותם כי עכשיו אני כל כך דוחה את עצמי שאני לא מסוגל לחשוב על האוכל בלי שיעלה לי הרצון להקיא. ככה זה.
כשאני מתחיל לעבוד הכל נשכח לי. פתאום אני ממש בתוך התפקיד שלי ויש לי תוכן להעביר, ואנשים לדבר איתם, ולרגע שום דבר לא מציק ואני נכנס למן מוד כזה של מצב טיסה אוטומטית. אבל היום בבוקר אחת האמהות שם צעקה לבת שלה "קרן!!!!" במבטא רוסי כבד והיה נדמה לי ששמעתי את השם שלו, וה"קרן" הזה שנשמע בדיוק כמו השם שלו נכנס בי לתוך הלב כמו חץ בוער ופתאום היה בא לי לבכות. הגעגועים אליו מתסכלים אותי כל כך. אני לא שולט על זה. אני מנסה להיות פעיל במהלך היום ולראות אנשים, אבל איכשהו בימי שישי זה תמיד מתפספס ואני נשאר לבד בבית כמו ילד מעפן. אז אני יושב פה, אוכל את עצמי למוות ומתגעגע, שומע שירים ובוכה, ממש כמו קלישאה חיה ונושמת. ולפעמים בה לי שזה יעבור לי כל כך, אבל הגעגוע אליו יותר חזק מהכל ואז פתאום לא בא לי שזה יעבור. בא לי להיות איתו. בא לי שישב לידי. בא לי שנלך לישון ביחד. ושיחבק אותי. למי אכפת מסקס בכלל. רק תן לי להרגיש את הגוף שלך קרוב אליי. קר לי. מגרד לי כל הגוף, בגללך.
אני לא מבין את זה וזה עולה לי על העצבים. המציאות המסריחה הזאת לא הגיונית לפי הלוגיקה של המוח שלי.
אין לי מוטיבציה לכלום. אני לא מצליח לקום בבוקר. אני לא מצליח לישון בלילה. אני לא מצליח לתפקד, שוב.
אני לא מצייר, ואין לי חלומות, והכל רסיסים של תקווה שמפוזרים לי ליד כפות הרגליים.
אני מנסה לאתגר את המחשבות שלי ולא להגיד לעצמי שאני לא יפה, ושאני מכוער, ושאף אחד לא יאהב אותי בעתיד, כי אני לא יכול לדעת.
אני צריך לעבוד עם עובדות. אין לי מספיק נתונים בשביל להסיק על עצמי את כל הדברים הנוראיים שאני אומר על עצמי בדרך כלל.
על המנטרה הזאת אני צריך לחזור בראש שלי ואז אולי, יום אחד, אני אצליח לקום על הרגליים האלה ולהתחיל ללכת בדרך שלי.
אבל אין לי כוח לזה עכשיו. אני מרגיש חלש.
אני רק רוצה שיחבק אותי.
שמיכה זה לא גוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pinkuiro