סופרנובה הוא השלב בו כוכב קורס לתוך עצמו | זה סיפור הקריסה שלי

זה בגלל שאני שמנה, זה בטוח הסיבה להכל. אתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת, אבל לא כ"כ אכפת לי. ממילא בטח יקראו את זה 3 אנשים שכולם או באו להפנות אותי לבלוג שלהם או ילדות בנות 10 שלא מבינים מהחיים שלהן. אבל מה בעצם אפחד מבין? מהם הם יודעים מה זה הפרעות אכילה? מה הם יודעים מה זה הפרעות נפש? מאיפה הם יודעים מה חרם? מאיפה הם יודעים מה זה הורים מכים? מאיפה הם יודעים איך זה לוותר על דברים בשביל שההורים שלי יסגרו את החודש? מאיפה הם יודעים איך זה שלכל העולם יש ציפיות ממך, "גברת מחוננת" ? הם לא יודעים, אפחד לא באמת יודע. לא פתחתי את הבלוג הזה במחשבה שמישהו יבין אותי. סתם, לפרוק קצת. 

היום, כמו כמעט כל יום בחודש האחרון, לא הלכתי לבצפר. לשם שינוי ההורים שלי יודעים. סיפרתי להם הכל, אמרתי להם את האמת - כולם בכיתה מתים עלי ואני שונאת את כולם, וזאת האמת. בלי להתרברב, כל הכיתה שלי אוהבת אותי ורוצה בחברתי והם לא מעניינים אותי בכלל. הם כרגיל מחפשים איפשהו את האינטרס, להכיר את הקולית והמופרעת של הכיתה. "מופרעת" אני אומרת.. מופרעת של מופת - פירסינג באף וכמה הברזות, בתכלס אני ילדה טובה כזאת וכשאני מסתובבת עם מופרעים אמיתיים אני מרגישה את זה באמת. כל התוכנית הזה , מופת, הוציאה לי את החשק לבוא לבצפר, ללמוד. עד עכשיו ישבתי על ממוצע 96, תמיד אמרו לי שאני גאון, אפילו מחוננת. אבל נמאס לי, אני שונאת ללמוד סתם כמו תוכי, שידפו לי חומר לא עם כפית - אם מצקת! בכמויות מכל כיוון ישבו לי על הוריד עם הציפיות שלהם. בסופו של דבר ההורים שלי אמרו שלא אכפת להם שאני אפרוש ממופת, העיקר שאני אהיה מאושרת, אבל ראיתי בעיניים שלהם את האכזבה. כאילו במה כבר יש להם להתגאות בחיים המסכנים שלהם, בית מסריח נישואין בתחת אבא נכה ואמא שעובדת מ-8 עד 8, אין להם הרבה חברים. אני זוכרת איך כל פעם הם מתגאים מחדש, מראים לכל מי שמוכן רק לראות את התעודה של "הבת הגאונה שלהם". אני חייבת לעבור לכיתה רגילה ולהיות בסדר, אסור לי לאכזב אותה. עד שהסתדרתי איתם... כל היסודי סבלתי מהם. זה לא אשמתם - הם לא ידעו איך להתמודד איתי, בצדק. לא כולם צריכים להתמודד עם ילדה דפוקה, "גאונים באים עם הפרעות" אומרים.. אבל לא כמוני, אני האאוטסיידרית הנצחית ושלא יגידו לכם אחרת. מגן חובה עד כיתה ב' הייתי באיזה בצפר פתוח, היו לי שם כמה חברים, אבל לא הרבה. תמיד אמרו לי שיש לי פה גדול ושאני בוגרת מדי לגילי ואנשים לא יודעים להתמודד איתי. בגלל זה גם כשהיינו רק אני ואמא שלי, עד גיל 5 שהיא מצא את מי שכיום אני קוראת לו אבא וכך גם אח שלי הקטן בכיתה א', היה לה קשה להתמודד איתי. תמיד אמרו לה "מכות וצעקות זה לא הדרך", אבל ככה זה אצלה, ככה היא מתמודדת. אתמול כשסיפרתי לה על בצפר בהתחלה היא כעסה ונתנה לי כמה חבטות, ורק בכיתי כי ידעתי שאין מה לעשות. אחרי שהיא נרגעה פתרנו את זה, והיא נתנה לי עוד יום בבית לפתור את זה והיא אמרה שהיא תעזור לי. היא אמא טובה, היא פשוט גם דפוקה. כולם אצלנו חולי נפש, מתרגלים לזה. לכל אחד יש כל מיני הפרעות, מספר משתנה ובדרגה שונה, לומדים לחיות עם זה, למרות שזה פוגע כל פעם מחדש.

כרגיל היום, אכלתי והקאתי. מה אני אעשה שאוכל זה נחמה? זה גם מה שעשיתי ביסודי ובגלל זה הייתי פרה. גם משם קיבלתי כמה הפרעות - ככה זה שעושים עליך במשך משהו כמו 3 וחצי שנים חרם. הייתה לי רק חברה אחת כל היסודי, מתוך שכבה של איזה 60 ילד, בערך 50 לא דיברו איתי. זה היה ככה מכמעט אמצע כיתה ג' עד כמעט סוף ו'. זה לא היה מונוטוני, לפעמים רק לא דיברו איתי, היו מתעלמים כשהייתי מדברת איתם. לפעמים מי שהיה מדבר איתי היה הופך גם למוחרם. לפעמים כשהייתי עוברת במסדרון היו יורקים כאילו שזאת חתולה שחורה. לפעמים עם הייתי נוגעת במשהו, כמו מחק ללוח או כדור, אז אפחד אחר לא היה נוגע בו, כי אני מזוהמת. לפעמים זה היה להרביץ לי בקבוצות. לפעמים לזרוק אבנים. לפעמים לקלל. אבל תמיד לא להזמין אותי למסיבות. תמיד לא לשתף אותי במשחקים. תמיד לא להיות איתי בהפסקות. תמיד לא להזמין אותי ליציאות. תמיד להבהיר לי שאני הדבר הכי מגעיל שקיים ושאני לא רצויה. ותמיד האשמתי רק את עצמי, לא אוהבת להרביץ ולנקום ולהאשים. זה כנראה אני. שנאתי את עצמי, רק אותי, ושנאתי את עצמי כ"כ. לא חשבתי שמגיע לי לחיות, פעם אמא תפסה אותי כשהתכוונתי לקפוץ מהחלון. הייתי חותכת את עצמי, לא הרבה רק קצת. היו לי התקפי חרדה, והיו מביאים לי כל מיני תרופות - רק שאני אסתום כבר את הפה. לאמא אין זמן לדבר איתי, לאבא לא אכפת וגם ככה כואב לו או שהוא שותה, אז שלחו אותי לפסיכולוגים - שהם יתמודדו איתי. עם כולם היה אותו סיפור - הייתי באה ומשחקת איתם, מציירת ומספרת קצת, להרגיש שסוף סוף יש לי חברים, סוף סוף יש מישהו שחושב שמה שאני אומרת זה חשוב. אבל אז הם וההורים שלי רצו שנתקדם לתכלס, לדבר על הכל ולנסות לפתור את זה, וזה לא מה שרציתי כי אפשר לפתור את זה - הם שונאים אותי וזהו. אז הייתי באה ושותקת.

אני פשוט שמנה! אני יודעת, כשאני אחזור להיות כמו פעם, כשלא אכלתי, איך הייתי יפה יותר.. אני יודעת שכשאני ארזה אז הכל יהיה יותר טוב אכשהו. אני מטר שבעים ואני שוקלת 57 קילו, אני רוצה להיות 50, אז אני סופסוף אהיה יפה, קצת יותר קרובה למושלמת.

בזמן האחרון אמרו לי הרבה שאני יפה, אבל בזמן האחרון ראיתי כמה שכולם שקרנים. אני שונאת שמשקרים לי, אני לא יכולה להתמודד עם זה! אני פשוט רוצה לקום וללכת מפה, רע לי פה! איך אפשר להיות כ"כ מוקפת באנשים, באמת שיש לי הרבה חברים, אני בתנועה ובכיתה ובכ"כ הרבה מסגרות, עוד מעט היומולדת שלי ואני צמצמתי בקושי לרשימה של 50, אבל בכל זאת אני כ"כ כ"כ כ"כ לבד! אפחד לא מבין, חוץ מאחת, חברה אחת שהיא גם דפוקה. גם היא חולת נפש, אז אנחנו מבינות אחת השניה, מי שלא לא יבין.

אני מקווה מחר לחזור לבצפר, לסיים את השנה יפה בשביל אמא ולעבור שנה הבאה למקום נורמלי. חייבת להרזות עד אז, שיאהבו אותי. זהו, ממחר חוזרים לא לאכול, ואם אני אוכלת אני מקיאה. חייבת להיות מושלמת. הכל צריך להיות מושלם, כולם. 

זה רק פוסט פתיחה וכבר חפרתי, אני בטוחה שאין בנאדם בעולם שקרא את כל זה, אבל לא אכפת לי יותר כי אתם ממילא לא תבינו, אפחד לא יתמודד איתי. לכו, תמשיכו בחיים המתוקים והיפים שלכם, תהיו כמו כל שאר החזירים. כל אחד לעצמו. לא יודעת למה אני מנסה בכלל..