פעם ראשונה ששברתי למישהי את הלב. אני מרגיש נורא, קשה לי. אני יודע בדיוק איך זה מרגיש. הכעס והשנאה משתלבים עם האהבה וזה כל כך קשה ומבלבל. לא מפסיקים לחשוב על איך שהיא הלכה ולמה ומה עשיתי לא בסדר. אולי לא הייתי מספיק טוב? אולי הרמתי את הקול יותר מדיי? אולי פשוט האדישות...
אף פעם לא ענו לי על השאלות האלה, ואני גם בחיים לא הצלחתי. אז עכשיו שזה קרה לה והיא שואלת אותי את אותם שאלות בדיוק ששאלתי אני בעצמי, אני פשוט לא עונה. קול הדמעות כואב כמו מכה עם שוט בגב.
זה היה ביום חם, חם מאוד. היא בדיור חזרה הביתה במסלול נהלל לעפולה באוטובוס, משם לטבריה ואז בקו 15 הביתה. היא אמרה לי באותו יום שאפשר להיפגש בטבריה בזמן שהיא מחכה לאוטובוס הביתה. הסכמתי. עליתי על טרמפ ישר לטבריה ומשם הלכתי לאסוף אותה בתחנה המרכזית המלוכלכת. משם טיילנו לאזור המשביר. ישבנו שם בחוץ, דיברנו, היא שיתפה אותי במה שהיה בנהלל ובווילג'. אני ישבתי והקשבתי. כשהגיע הזמן הלכנו לתחנה המרכזית. לקחתי אותה הצידה וחיבקתי אותה חזק חזק. "קשה לי" אמרתי לה. היא התיישבה, אני המשכתי לחבק אותה. "מה אתה מציע?" היא שאלה. לא הרפיתי ממנה, שתקתי לדקה ארוכה ותמימה שהסתכמה בגמגום המילים "אולי עדיף שנהיה ידידים.."
ברגע זה היא פשוט קמה ומשטה את ידיי ממנה "אל תיגע בי, אני לא ממש לא רוצה שתיגע בי!" היא הלכה ונשענה על הקיר והחלה לבכות. ניגשתי אליה, ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי ואמרתי כל דבר טוב שעלה לי בראש כדי לשפר קצת את המצב. אמרתי שהיא מלאך והיא מדהימה וזאת לא היא ואני כל כך מצטער ושעדיף שניפרד כי היא תיפגע יותר חיבקתי אותה. היא חשובה לי. כל כך חשובה לי. קשה לי לתאר כמה אני מעריך את מה שהיא עשתה למעני. היא בעצם היתה המקום השפוי שלי כשאני חוזר הביתה, היתה השיחה הראשונה שהתקשרתי שהתיישבתי בסלון, היתה הסיבה הראשונה שלי לחייך בבוקר. לא אתן לה להיעלם לי. אמשיך להתקשר ולשמור על קשר, היא תמשיך לבוא לכאן ואני גם אליה. נמשיך להיפגש. לא אתן לזה להיות כמו שהיה לי אז. אנחנו נהיה החברים הכי טובים אני יודע. ומי יודע, הכול פתוח ואולי אתאהב בה שוב ונחזור להיות ביחד מאושרים ושמחים J
כאב לי לראות אותה בוכה. נחנקתי מהתחושה שאני עשיתי את זה לה. זה לא הגיע לה. מה היא חטאה? התאהבה בי? היא לא אשמה. לא רציתי לפגוע בה, אבל מצד שני, באיזה מחיר? במחיר של אולי אני יכול להיות עכשיו עם מישהי שאני כן אוהב? אני לא יודע אם זה המחיר, אבל אני יודע שדבר כזה יכול לקרות ועדיף שזה ייגמר.
כל הנסיעה חזרה הביתה ישבתי לידה. לא זזתי לרגע. חיבקתי אותה. הצמדתי את המצח שלי אל המצח שלה ואמרתי "את חייבת להבטיח לי שלא תיפגעי בעצמך." "לא יכולה להבטיח לך דבר כזה." היא אמרה.
'זה לא נגמר' אני מבטיח לעצמי, אבל לעת עתה כדאי שאמצא את השקט ואת השפיות שלי. לעת עתה כדאי שאחליט מה הוא הצעד הבא שלי. לעת עתה כדאי שאעשה כמה דברים ספונטניים. לעת עתה, עליי לשכוח קצת את מה שקרה ולדחות אותו למאוחר יותר. מתי זה מאוחר יותר? שארגיש בשל. שארגיש נכון להתחיל מהתחלה או להמשיך את מה שהפסקתי. מה שבטוח, את סי אני לא אשכח. היא תקבל את תשומת הלב המגיעה לה ממני, היא תקבל טלפונים והודעות ושיחות. לא אשאיר אותה להתמודד עם שברון הלב שלה לבד. מי כמוני יודע איך זה מרגיש.
עד כאן להיום.
Love, Sean.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
