באמת החוויה הכי מדהימה והכי רצינית שעברתי בחיים. הכי מחשלת, הכי מלמדת, הכי גדולה, הכי משמעותית. חד פעמית. בלתי נשכחת. מעבר לכל תיאור במילים. אזכור את זה לנצח.
כתבתי קצת שמה. היתה לי מוזה וידעתי שכשאני אחזור אני ארצה להעלות לכאן אחרת אני אשכח פרטים. אז הנה קצת :)
יום 1
טוב, לא מזהיר כאן. גם לא בדיוק יער. אוסף עצים עם אדמה קשה והמון אבנים. איך שהגענו התחיל לצעוק עלינו איש עם מגאפון.
הגעתי לחוג דיי ראשון האמת ואז גיליתי להפתעתי ששובצה איתי עוד ילדה מהעמק. יופי. דיימ יו מרפי. אבל חוץ מזה הילדים חדשים מכל הארץ, מהצפון, מהדרום ומהמרכז.
שהגענו התחלנו לבנות את החוג מאפס. החל מגידור החוג ואז מתלה תיקים ולוח מודעות [לימים הפך להיות מתלה מזרנים, אלוהים יודע איך].
כשהגיעה ארוחת הצהרים כבר כולם הגיעו ולמרבה ההפתעה ועוד סעיף בחוקי מרפי המיתולוגיים, היינו כנראה צריכים להביא את האוכל מהבית, וכמובן, לא הבאתי, אז התבאסתי רצח.
הילדים פה סבבה דווקא. אני מסתדר יופי. ברשם ראשוני הרבה צפונבוניות והרבה סתומות, אבל יש ויש. חוץ מזה יש לי יער שלם להכיר, אז נסתדר כבר .
עד עכשיו, המדריכה לא מראה כושר הדרכה מפיל. קצת חלשת אופי וקצת מבולגנת ולא ממש כריזמטית. אני כבר רואה שיהיה לה קשה לשלוט עלינו. כבר רואים איך זה מתבטא בפעולות. עד עכשיו שלוש פעולות נכשלו מתוך ה2.
המקלחות, ווא ווא אל תשאלו, קר אחולמניוקי. אי אפשר לנשום אשכרה.
טוב ניראלי שאני אסתדר פה בינתיים.אני אחזיק מעמד, אני יודע.
נתראה וכבר מתגעגע, שון.
יום 4
כבר עברו 4 ימים. 4 ימים שטסו ובכל זאת הרגישו כמו נצח. ביום הראשון הגעתי למקום ריק מקרובים בלי אמא, אבא, יולי, כלום. עברו ארבעה ימים, שבהם קמנו מוקדם, עשינו התעמלות צעקנו מורלים במועדון ארוחת הבוקר ואפילו התיידדנו עם הסגן. 4 ימים בהם הכרנו, צחקנו, התקלחנו וישנו 24 שעות ביממה ביחד.
וואללה אנשים, לא מתחרט על פאקינג כלום. לקח לי זמן, אבל סוף סוף הבנתי שהימים האלה לא יחזרו אליי בחיים. ושחוג אחד הוא בעצם הבית שמורכב מאנשים ועולמות שונים ועם זאת בית מאוד אוהב ומגובש, ואורניה זאת המשפחה הגדולה והטובה ביותר שאפשר לבקש, שמונה מעל 300 מדריכים עתידיים, ילדי העילית של ישראל יקרים מזהב שעוד ישנו את האופי של המדינה הזאת לשוויון והערכה, לחינוך ולשלום במו ידיהם.
הוכחנו כבר אחד לשני שאנחנו תמיד מוכנים לעזור, להישען, ל]רגן, לתת כתף ולתמוך, כי כולם יוצאים מאותה נקוטדת הנחנה שלכולם קשה הרי, ושכולם צריכים לתרום מעצמם כדי שנוכל לעבור את כל זה בהצלחה ועל הצד הכי טוב שיש.
גם מבחינת המראה המחנה הולך ומשתפר. השבילים נצבעו לבן, בחוגים כבר קיימים מבנים מהונדסים טכנולוגית בסגנון האדם הקדמון משוכלל מבית היוצר סגן דיזיין. אפילו את המדריכה -בובת חרסינה- שלנו כבר הצלחנו לקבל אלינו ולתת לה להעביר פעולות. טוב קחו בחשבון שהחומר עכשיו כבר יותר מעניין, המשחקים מאתגרים והשיחות מתנהלות ברומו של עולם.
היום שלנו מתנהל לכיוון מטרה אחת, "כיף 10"! בשעה 10 בכל יום מפנקים אותנו במשהו טעים ומתוק. בקיצור משתלם להיות בסביבה שיש כיף 10. ואם חלילה פיספסת אז חכה ותסתפק בכיף 4.
האוכל פה מגוון. באמת שסבבה. אפילו אתמול חילקו לנו סנדוויץ מהולל שאני לא אתאפק ואשחזר אותו בבית שהוא בעצם מורכב משתי חלקים. פסטה בפיתה. אבל מסתבר שזה היה מוקדם מדיי להסיק מסקנות ומיד נשתמע לנו שהפיתות הם למען ולצורך פלאפל.
הילדים פה אישיות אחד אחד. לא משנה מאיפה הם או מה הם, עירוניים צפונבונים, קיבוצניקים מסונדלים בקולקציה החדשה והאופנתית של שורש או מושבניקים . . . טוב מושבניקים. עם כל אחד ואחד אפשר פשוט לדבר שעות, ועל הכול. ואין מה לפחד או להתבייש כי הם תמיד יקשיבו. הכול חדש, הכול מעניין. הכול שונה כלכך ממה שאתה מכיר ברמות אבסורדיות.
באמת שאני לא אדע איך להיפרד מהם בסוף. ועוד לצאת עם המחשבה שאת רובם אני לא אראה יותר. את האנשים שלקחו חלק באחד הצעדים היותר משמעותיים בחיים שלי אני לא אשמע יותר, לא אותם ולא מהם. הם כבר לא ייקחו חלק ולא יהיו כלכך מעורבים בחיים שלי כשניפרד וכל אחד יחזור לביתו. האנשים פה כבר חלק בלתי נפרד מהחוייה ובאמת שזה היה אחרת לגמרי בלעדיהם.
טוב, חוץ מזה הכול בסדר, אני עוד בריא ומחזיק מעמד דיי טוב. אני ממש מתגעגע, באמת. אני מת כבר שיגיע היום ביקור. נתראה שם
27.6.11
אורניה חוג I
שון.
טוב זה כל מה שאני מעוניין לשתף אתכם, אז אל תבואו בטענות ובשאלות של מה קרה אח"כ ומי התחיל תמלחמת אוכל ולמה לעזאזל הלכת חצי מחנה עם כובע של סנטה קלאוס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
