כל צעד שלך מעכשיו ומתמיד היה בעיקר לטובתך. כמו שאומרים - כל עקבה לטובה. אבל אם את הולכת מכאן, יולי, אל תטוסי רחוק מדיי. בפוסט הקודם מלאך שלי, כתבתי שאני לא יכול בלעדייך.זה אמנם לא הכי נכון, אבל שתדעי עולם מתוק, שאיתך אני אדם טוב יותר. שלם עם עצמי. שלו יותר. מתון יותר. מחשב בזהירות את הצעד הבא. את יודעת, לא חסר לי כלום מעולם. אני ממ מרגיש זכיתי. אבל איתך הכול ייפה יותר.אני אוהב אותך נסיכה יפה שלי. אמרת היום שבשביל להיזכר צריך לשכוח. לא שכחתי, וגם לא אשכח. לפני השינה אני חושב איך החיים היו מתנהלים רק אם לא הייתי פוגש אותך. בטח לא צריך להגיד לך, אבל בשבילי יולי, אין לך תחליף. גם אם עכשיו אנחנו כבר לא ביחד שוםן דבר לא השתנה. עדיין כל מה שתאמרי יחרט בזכרוני, לטוב ולרע. עדיין החיוך שלך שווה הכול. עדיין החיבוקים שלך הם החיבוקים הכי חמים ומלאי אהבה שיכול אדם לקבל. את יודעת יולי, שרק ליידך אני מרגיש קטן ועיניי מסתכלות עלייך ועל תנועותייך מלמטה, בהערצה. אני כבר אמרתי בעבר לך אוצר שלי, ואגיד לך שוב, שזכיתי. ממש ממש זכיתי. זכיתי להכיר אותך, זכיתי להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך, ואת משלי. זכיתי להריח אותך בנשימות עדינות. זכיתי ללחוש לך באוזן כמה אני אוהב אותך. זכיתי ללטף אותך בשיערך ההרח כמשי והנעים כל כך שלך. זכיתי למילים המתוקות מדבש שלך. אבל הכי חשוב אהבה קטנה שלי, זכיתי לאהוב אותך.
אין מאושר ממני כשאני לצידך, רואה, מריח, מחבק, מלטף, מנשק...
אולי יולי, אולי כבר התאהבתי פעם , אבל לתחושות האלה מון אמור מעולם לא זכיתי. הלב שלי מחסיר פעימה כשאת עוברת. העיניים שלי דומעות מצחוקך המתוק. פרח הרגשות שלי הולך וגדל ופורח עם כל שיחה, האזניים שלי משתוקקות לשמוע עוד מקולך ומתוכןדיבורך העשיר והחכם שכל כך מייחד אותך. העיניים שלי נשרפות באש מיופייך ומחינניותך הערבה.
את יודעת יולי, לאתגר אותי אינטלקטואלית זה לא קל, אבל את פשוט הרשמת אותי ומרשימה בכל פעם מחדש. איתך אני רוצה לבלות כל דקה ורגע, קל או קשה, מכוער או יפה, שמח או עצוב, כשקר או כשחם. בלילה להתחמם מחיבוקייך וביום להצטנן מנשיקתך. שתדעי יולי, שהלכת בדרך שעוד אף אחת לא הלכה, הלכת בדרל הראשית יש אל תוך הלב שלי. נכנסת אליו כמו כלה בצעדיה אל עבר חופת הכלולות.
מהרגע הראשון יולי, הקסמת אותי. אני זוכר שהיינו בבריכה ונשקת לי על הלחי השמאלית, ואז סובבתי את הראש ונשקת לי בשנייה, ואז שוב סובבתי את ראשי והפעם לכיוונך, ואז שקעתי במבט העמוק שהיה לך בעיניים. מבט מזמין, מבט רוצה, נחוש, כאילו תיכננת את הרגע הזה ואני למזלי הייתי רק בזמן הנכון במקום הנכון. מהמבט הזה כבר הרגשתי מה אני רוצה, וידעתי שעד שזה לא יתממש אני לא אאשחרר ולא ארפה. ידעתי אפילו שאת רוצה. אני זוכר שבאת אליי בפעם הראשונה ושלא הפסקנו להתחבק. אני זוכר ששכבנו שנינו על המיטה בחדר, שם מתחת לשמיכה, מחובקים. לא רציתי לרגע שזה ייגמר.
אני יכול, מִי אַמוֹר, להמשיך ולרשום עוד ועוד אבל אני כבר עייף ויש לי מחר אימון מפרך, אז מספיק להיום. אבל אני אגמור במשפט שתיכננתי לסיים איתו כבר מתחילת הפוסט, אז ככה
I swear, Yuli, I'm here, and I'm not gonna move anywhere. Not without you.
זמן לא באמת מרפה הכול, הוא רק עוזר להתמודד
עם מציאות קשה. מילים לא באמת אומרות, האמת היא שאין אמת. תחושה של ריק מתערבבת עם
תחושה של מלא. אלוהים ברא את האור ונתן לנו את הכוח להתמודד עם הצל. מכאן יש רק
שתי דרכים. נגזר עלינו למות, לכן הכול נראה יפה יותר. אובייקט שמתנהג כמו
סובייקט. להמשיך ולא להיכנע, לרוץ ולא לעצור. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. לישון
בלי לחלום. הכול עליי, הכול בזכותי, הכול לטובתי. אני מרגיש שהזמן לא עובר בלעדייך.
שוב פעם אני עושה דברים שמהתחלה קיימת הידיעה ששום דבר לא
יצליח. להמשיך וחזור על הטעויות של עצמי שוב ושוב ושוב. להקשיב ללב אפילו שהוא
עצמו לא בטוח. להיכנס עם הראש בקיר. עלק מהיום מעשים אני אומר לעצמי. על מי אני
עובד בכלל? מנסה להאכיל את עצמי שאני כן שווה מספיק, שאני סתם עצלן ולא מראה הכול,
שלא נותן הכול מעצמי. שסתם לא בא לי להיות יותר בוגר, שסתם אני לא משתדל מספיק. אבל
כנראה שלא, דווקא ברגעים שאני הכי צריך את עצמי החזק והנחוש, פתאום הביטחון מרגיש
לי כמו כוכב רחוק וקטן, שהוא מנצנץ כאילו הוא מרחק נגיעה אבל הוא בעצם אלפי
קילומטרים. ככה אצלי התוצאה להכול. הכול חתום כבר ואמור לא להצליח, אמור להיכשל, אמור
להקטין אותי. אבל למה? כי בעתיד אני אדע להתגבר על מצבים כאלה? על קשיים כאלה? לא
נראה לי. אני רק אפגש עם עוד ועוד בעיות יותר ויותר קשות, וכמובן שאני אכשל בלפתור
אותם. כי אני לא באמת כמו שכולם מצפים ממני. אז מה אם אני גדול וחזק? מצטער שהגודל
שלי מטעה. אני לא מספיק בנוי להסתדר לגמרי לבד. אני לא בנאדם של לבד. אני לא יכול
בלעדייך.
אני שונא כלכך לכתוב רחמים עצמיים אוף..
חזרתי להתאמן. לא יודע מה זה קשור, אבל סופסוף חזרתי לעשות
משו שהיה כל כך חסר לי. עכשיו עובדים חזק, עוד חודש וקצת כבר תחרויות אני חייב
להיות מוכן. השנה אני כבר קדט, זאת אומרת שהמלחמה השנה היא לא קלה. צריך להשקיע, לתת
את הכול. לא לפספס אף אימון ובכל אחד מהם לתת את המקסימום כוח ודיוק ולכוון הכי
רחוק כך שהמשפט "קשה באימונים קל בקרב" יוכל להגשים את עצמו. השנה
חייבים להשתפר, כל הזמן לצעוד קדימה. להיות מקצועיים יותר, נחושים יותר. לא רק
בשביל עצמי, גם בשביל המאמן שעושה כל כך הרבה בשביל שיצא ממני משו, ועוד עושה את
זה על חשבון הזמן הפרטי שלו ובהתנדבות, כי הוא יודע שבלעדיו אני לא יזיז ת'תחת
לשום מקום, וחבל. כל הכבוד לו, אני באמת מוריד בפניו את הכובע. אני שמח שנגמרה
תקופת הבטלה וההשמנה. זה כבר התחיל להימאס עליי כל הבטן גב והלעשות כלום הזה.
מצטער שהסוף של הפוסט הוא לא באמת סוף, יש פה תחושה של פספוס
ושלא מספיק השקעתי, אבל זה מה שיצא, מצידי תמותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
