לא הייתי צריך ללכת לבצפר היום. גם ככה אני הייתי אמור להיות מושעה. לא הייתי צריך ללכת, לדבר עם אילנית, ללמוד אנגלית, להיות בערבית, להבריז, להתאמן על השיר, כלום. הייתי מונע את זה.
ואח"כ שלא מצאתי את אילנית ויהודית היא מתקשרת אליי לשאול למה הברזתי.
ואת, את רק הוספת לכל המצב רוח הזה כל הזמן, שפכת שמן למדורה. מתעלמת, מתגרה, עושה פרצופים. אחרי שכבר הייתי גמור מעצבים, וכמו שאת מכירה אותוי את יודעת גם איך נראה פרצוף ה"אני עצבני תרגיעי אותי" שלי, ולהתנהג אליו בהתאם, מתחילה לזיין לי ת'שכל על איזה מוזיקה איכותית את שומעת, ובמקום להקשיב שאני רוצה ללכת, לשים לב ולעקוב אחריי, הסתתרת מאחוריי "מה יש לך" כאילו7 שזה לא ברור, כאילו שלפני שניה לא שלחתי לך סמס שקיבלתי על הראש. ועוד מוסיפה את ההטפות האלה של איך להתנהג למה אתה מתנהג ככה לא מתאים לך תחשוב אתה לא מנוהל טוב אתה עצבני קיצוני...
את לא מבינה ששזה לא מעניין אותי?
את לא מבינה שכל מה שאני רוצה זה חיבוק ממך?
אולי איזה מילה טובה, ואם לא אז לפחות שתשתקי...
ובמקום זה את באה ומעצבנת עוד יותר. ולא עוצרת להסתכל למה הכול עלייך ואלייך ואיך אני כזה מגעיל פתאום, ולמה זה מגיע לך.
יום חרא קיצר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
