זמן לא באמת מרפה הכול, הוא רק עוזר להתמודד
עם מציאות קשה. מילים לא באמת אומרות, האמת היא שאין אמת. תחושה של ריק מתערבבת עם
תחושה של מלא. אלוהים ברא את האור ונתן לנו את הכוח להתמודד עם הצל. מכאן יש רק
שתי דרכים. נגזר עלינו למות, לכן הכול נראה יפה יותר. אובייקט שמתנהג כמו
סובייקט. להמשיך ולא להיכנע, לרוץ ולא לעצור. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. לישון
בלי לחלום. הכול עליי, הכול בזכותי, הכול לטובתי. אני מרגיש שהזמן לא עובר בלעדייך.
שוב פעם אני עושה דברים שמהתחלה קיימת הידיעה ששום דבר לא
יצליח. להמשיך וחזור על הטעויות של עצמי שוב ושוב ושוב. להקשיב ללב אפילו שהוא
עצמו לא בטוח. להיכנס עם הראש בקיר. עלק מהיום מעשים אני אומר לעצמי. על מי אני
עובד בכלל? מנסה להאכיל את עצמי שאני כן שווה מספיק, שאני סתם עצלן ולא מראה הכול,
שלא נותן הכול מעצמי. שסתם לא בא לי להיות יותר בוגר, שסתם אני לא משתדל מספיק. אבל
כנראה שלא, דווקא ברגעים שאני הכי צריך את עצמי החזק והנחוש, פתאום הביטחון מרגיש
לי כמו כוכב רחוק וקטן, שהוא מנצנץ כאילו הוא מרחק נגיעה אבל הוא בעצם אלפי
קילומטרים. ככה אצלי התוצאה להכול. הכול חתום כבר ואמור לא להצליח, אמור להיכשל, אמור
להקטין אותי. אבל למה? כי בעתיד אני אדע להתגבר על מצבים כאלה? על קשיים כאלה? לא
נראה לי. אני רק אפגש עם עוד ועוד בעיות יותר ויותר קשות, וכמובן שאני אכשל בלפתור
אותם. כי אני לא באמת כמו שכולם מצפים ממני. אז מה אם אני גדול וחזק? מצטער שהגודל
שלי מטעה. אני לא מספיק בנוי להסתדר לגמרי לבד. אני לא בנאדם של לבד. אני לא יכול
בלעדייך.
אני שונא כלכך לכתוב רחמים עצמיים אוף..
חזרתי להתאמן. לא יודע מה זה קשור, אבל סופסוף חזרתי לעשות
משו שהיה כל כך חסר לי. עכשיו עובדים חזק, עוד חודש וקצת כבר תחרויות אני חייב
להיות מוכן. השנה אני כבר קדט, זאת אומרת שהמלחמה השנה היא לא קלה. צריך להשקיע, לתת
את הכול. לא לפספס אף אימון ובכל אחד מהם לתת את המקסימום כוח ודיוק ולכוון הכי
רחוק כך שהמשפט "קשה באימונים קל בקרב" יוכל להגשים את עצמו. השנה
חייבים להשתפר, כל הזמן לצעוד קדימה. להיות מקצועיים יותר, נחושים יותר. לא רק
בשביל עצמי, גם בשביל המאמן שעושה כל כך הרבה בשביל שיצא ממני משו, ועוד עושה את
זה על חשבון הזמן הפרטי שלו ובהתנדבות, כי הוא יודע שבלעדיו אני לא יזיז ת'תחת
לשום מקום, וחבל. כל הכבוד לו, אני באמת מוריד בפניו את הכובע. אני שמח שנגמרה
תקופת הבטלה וההשמנה. זה כבר התחיל להימאס עליי כל הבטן גב והלעשות כלום הזה.
מצטער שהסוף של הפוסט הוא לא באמת סוף, יש פה תחושה של פספוס
ושלא מספיק השקעתי, אבל זה מה שיצא, מצידי תמותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
