כבר כל כך קרובה לקצה, המחשבות של לסיים את הכל נהיות יותר ויותר דחופות. כמה שזה עצוב.
עצובה. זאת המילה. אפשר לקשט את זה ולפאר את זה במיליון מילים נרדפות, אבל אני פשוט עצובה.
אני כל כך עצובה, שאני כבר לא זוכרת איך זה להיות שמחה. אני רק יודעת איך זה להיות קצת פחות עצובה מדרך כלל, וגם זה נדיר מדי.
ואז אני חושבת על זה שאני עצובה, ואני נהיית פי אלף יותר עצובה. כי אני כולה בת פאקינג 17. זה לא זמן להיות עצובים.. זה תיכון, זה י"ב, זה חברים, זה אמור להיות כיף.
אז זהו, שחברים כבר אין. בכלל. איכשהו הרחקתי את כולם, או שכולם הרחיקו את עצמם, או שלא יודעת. פשוט כבר אין.
תקווה גם אין יותר. אין אפילו תקווה למשהו שיעורר תקווה.
אין למה לחיות יותר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
