היי
אני רוצה שתדע שאני נגעלת מעצמי. אני נגעלת מהמעשים שלי.
אתמול, הייתי עם מישהו אחר. רק כי הוא קצת דומה לך.
לא רציתי, לא רציתי בכלל להיות איתו, אבל מהרגע שהגעתי ידעתי שהוא רוצה אותי
ובלילה, בחושך, דמיינתי שהוא אתה. דמיינתי שהוא לא מחבק אותי, אלא אתה. עם הידיים הגדולות שלך והעיניים השחורות הבוהקות שלך והחיוך שאני אף פעם לא מצליחה להחליט אם הוא אמיתי או מזוייף.
אבל זה לא היית אתה. וזה לא היה הקול שלך שלחש לי באוזן, וזה לא היה הריח שלך שעלה באפי, וזה לא היה הטעם שלך, שתמיד מזכיר לי שילוב הזוי של וודקה, סיגריות וסוכר.
והרגשתי אחכ ככ מגעיל.
למה, למה אתה חייב להיות ככ רחוק...?
ככ כאב לי שאמרת שאנחנו לא יכולים להיות ביחד בגלל המרחק. ככ ככ כאב.
ואז, כשאמרתי שאבוא ולא באתי? זה היה כי פחדתי. פחדתי להרגיש, פחדתי להפנים כמה שאני רוצה שנהיה ביחד אבל זה לא אפשרי.
אבל זה קרה בכל זאת. והכל באשמתך
מדבר אליי ככה
כאילו אתה מנסה להכאיב בכוונה.
וןאני מנסה להתנער מזה
לעבור הלאה- אבל הכל מרגיש לי ככ מזוייף.
אז זהו.
פשוט רציתי שתדע את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A martyr of the free word