אני במצברוח חמוץ מתוק כזה, מצד אחד, הכל מצתמצם וכמעט נעלם, אין לי זמן להתעסק בדברים שחשובים לי באמת- אבל מצד השני העיסוק הבלתי פוסק לא נותן לי לשקוע באף עצב קטן, וזה נהדר. אני לא עצובה, לא עצובה כלל. אני שומעת מוזיקה דכאונית, נכון, אבל אני לא מקשיבה לה, היא לא חודרת לתוכי.
הזנחתי את כולם, ועכשיו הם לאט לאט נעלמים.
אני מתחילה להרגיש בהשלכות של המעשים שלי. אם לפני שנה אמרתי לעצמי שזה בסדר, אני אצליח, אני לא אקרוס תחת הלחץ, עכשיו אני לאט לאט רואה שזה ממש לא נכון, ואני מתפוררת.
אני יוצאת כל בוקר מהבית, חוזרת בערב. שעה או שעתיים להציל את מערכות היחסים בחיים שלי, ואני קורסת אפוסת כוחות על המיטה.
אני עייפה. אני כל כך כל כך עייפה.
אני לא ישנה מספיק, אני לא נחה מספיק, אני אוכלת לא מסודר ואני משמינה.
אף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי יותר מידי זמן, וזה מתחיל להראות את אותותיו.
אני הפסקתי להשקיע בעצמי בשבוע האחרון, בגדים זה כבר סתם משהו שמחמם אותי, והאיפור שלי יושב מיותם בקופסא שלו.
וזה חבל לי מאוד.
אני לא מרגישה יפה...... אף אחד לא התחיל איתי המון זמן.
וכן, אני יודעת, זה עצוב שאני מודדת את עצמי ככה ובלה בלה בלה...
אבל ככה אני.
ואני מתגעגעת לזה.
אני מתגעגעת ללצאת מהבית ולהרגיש כוסית- ללעלות על אוטובוס ולהרגיש מבטים של איזה חייל חתיך.
אני מתגעגעת לאנשים שעוצרים אותי ברחוב ומתחילים איתי.
אני ככ פאקינג מתגעגעת לזה.
אבל כל הדברים האלה..... אין לי זמן להתעסק בהם. יש יותר מידי דברים אחרים על הפרק. יותר מידי דברים לעשות.
אז שותקים. שותקים וממשיכים לעבוד כמו מכונה. כן, כמו מכונה. זאת ההגדרה. אני מרגישה כאילו שאני מכונה שעובדת על אוטומט רק כדי לסיים את היום ולעבור ליום הבא.
אני רוצה מסיבה. אני רוצה מסיבה ואלכוהול ושטויות וסטוצים ולשכוח מהכל ללילה אחד לפחות. ני רוצה לנסוע, לנסוע למקום רחוק, להשאיר הכל מאחורי לכמה ימים ולנדוד- רק אני והמחשבות שלי, בלי עינו הבוחנת של העולם.
אני רוצה להרגיש אהובה שוב. אני רוצה שתפסיק לסנן אותי כבר. אני רוצה שדברים יחזרו להיות ברורים.
אני רוצה שהתקפי הנוסטלגיה ייפסקו.
מדהים, רק כשהתחלתי לכתוב שמתי לב לכל זה.
מצברוח ישראלי בכל הקשור למוזיקה.
כמויות לא הגיוניות של אסף אבידן, אביתר בנאי וקרן פלס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A martyr of the free word