סליחה על העיכוב... אל תדאגו, אני לא נוטשת אתכם ידידיי.

הנה הפרק... הפעם קצר יחסית (:

וכרגיל...

בלייק בת ה-17, נערה מהורהרת, חסרת בטחון ובעלת אהדה ואובססיה לא מוסברת לאחותה הבוגרת, היא בת למשפחה אשר הולכת ומסתבכת. כאשר מגיע הרגע בו הרומן של אימה, זמרת הג'אז, נחשף בפני אביה איש העסקים הממורמר, האם מחליטה בתוקף לעזוב יחד עם בלייק ואחותה המרדנית והבוטה, אביגיל. בלייק אמנם לא מראה שום סימני התנגדות מאחר והיא תומכת באמה, אך אביגיל מרגישה כאילו עולמה חרב.

הן עוזבות את ביתן הקודם שבאטלנטיק סיטי אל האפר איסט סייד של מנהטן, שם יתגוררו יחד עם הסוכן של אימה, שהוא, במקרה, גם המאהב שלה, שאביגיל לא סובלת, והיא לא מנסה להפגין נימוס יתר או סימפטיה כלפי אף אחד מבני ביתה.

כשמתחילים הלימודים, בלייק בטוחה שהעניינים הולכים ונרגעים, ושסוף-כל-סוף שלווה תשטוף את ביתם.

אך הלא צפוי מתרחש. אביגיל נעלמת.

קישור לפרק 1

 קישור לפרק 2 

 קישור לפרק 3 

קישור לפרק 4

פרק 5 - אופוריה

  את השבועות הבאים אנחנו מבלים בצילם של החוקרים הפרטיים. אני כבר לא נוסעת לבד ברכבת התחתית לתיכון בברוקלין, אלא אני מלווה במונית שחורה, וכך גם אמא ומארק. החוקרים סובבים אותנו עשרים ושלוש שעות ביממה ולא נותנים לנו מנוס, חוץ מלאכול, לישון, למלא עוד כמה צרכי מחייה ולעבוד או ללמוד. למען האמת, עוד לא מצאתי עבודה, ולכן אני נאלצת להעביר את זמני הפנוי בדירתו של מארק, בה החוקרים מסתובבים כאילו זה ביתם שלהם, אוספים חפצים אקראיים שנראים להם הכרחיים, סוחטים מאיתנו שאלות פולשניות ושוללים כל זכות למעט פרטיות מאיתנו. ובכן, זה לא מאוד נורא. זה לא שהם מתשאלים אותנו רוב הזמן, הם פשוט תמיד נמצאים בזווית העין, כמו איזה זבובים שמתרוצצים סביב בחלל ומפטפטים במכשירי הקשר שלהם.

  אותי הם בדרך כלל שואלים אם אני יודעת מי הם החברים שלה או איפה היא נוהגת להסתובב או מה התחביבים שלה, אך גם כבר לי אין זקיק של מושג איפה יכלה עוד להתרוצץ. לפעמים הם מגיחים בשער התיכון שאני לומדת ומוציאים אותי משיעורים. מדי פעם מסתכלים עליי  התלמידים באף מעוקם, כאילו לא מבינים 'למה תמיד האנשים האלה מוציאים אותה מהשיעור', אבל אין לי ברירה, אם זה בשביל אביגיל. את אמא הם שואלים על העבר שלה ועל היחסים בינה לבין ההורים. לצערי, הדבר היחיד שהיא מספרת על אבא הוא שלא ראינו אותו מזה ארבע עשרה שנה. ממש כל מילה בסלע. ועוד אני מוכרחה להסכים עם דבריה. את מארק הם פחות מתשאלים מאחר והוא לא מספיק קשור אליה מן הסתם. למזלם של אמא ומארק, החוקרים קונים את הסיפור שהחלטנו לעבור לדירה שלו בגלל שהם נוהגים לעבוד הרבה ביחד ואמא נוטה להופיע הרבה באיזור. עוד יעצרו אותם עם כל השקרים האלו. ואני זו שצריכה לשבת בצד ולהנהן בהסכמה כמו חסרת עמוד שדרה. אולי אני בעצם אכן כזאת.

  לאחר זמן מה זה נרגע, אך לא מהסיבות הטובות. החוקרים לא מצליחים למצוא קצה חוט לפרשה, למרות האנשים הרבים שחקרו ושאלו. כאילו אף אחד לא יודע היכן נמצאת עכשיו, עם מי היא נמצאת עכשיו, אם היא נמצאת כאן בין החיים. כאילו בלעה אותה האדמה. החוקרים עדיין ממשיכים להופיע מפעם לפעם בדירתנו בכדי להודיע לנו על חדשות לא חשובות או סתם לשאול לשלומנו, אך הם לא מנסים לבלוש בקדחתנות כמו שנהגו קודם. אמנם משהו בשקט הזה של החוקרים מטריד אותי. כאילו הם מוותרים מהר מדי. לא יכול להיות שהם לא עושים יותר כלום. אולי הם עושים ואנחנו לא יודעים, אבל לצערי, אני כמעט בטוחה שיש להם עוד עשרות תיקי נעדרים לחפש חוץ מאביגיל, שהיא רק עוד איזה תיקיה קטנה באיזה מגירה נידחת במשרד שלהם.

  ומכאן, מגיע הרגע שבו אנחנו מתחילים לאבד תקווה לגבי אביגיל, והיא נהפכת לנושא נחות. שמה כבר לא מבליח בשיחותינו.

  אני צועדת במעלה המדרגות לקומה השלישית אל שיעור הפיסול הראשון שלי באובניים, במסלול האנלוגי שבחרתי לי כאשר נכנסתי (ורק עכשיו הסדנאות הגיעו לחלקן המעשי, אף על פי שאת הלימודים התחלתי מזה חודשיים) מתוך כמה וכמה אפשרויות.

  אני פותחת את דלת המתכת המסיבית. מצידה החיצוני היא לבנה וחלקה, ומצידה הפנימי היא מלוכלכת בכתמים חומים של חימר ושל צבעי גלזורה שונים.

  "ומי את?" שואלת לפתע מישהי מצדי בחדות. אני מסיטה את מבטי לשמאל ומבחינה באישה מעט מבוגרת עם שיער בלונדיני קצר ומבולגן, סינר לבן מלוכלך על מותנייה וכפפות גדולות ומרופטות בהן משתמשים בכדי להוציא כלים מן התנור.

  "בלייק פיליפס, גברת רודס." אני עונה במהירות בקול חנוק, אני יודעת שזו המורה לפיסול באובניים. תלמידים בודדים נמצאים בחדר, מארגנים לעצמם ציוד וחומרים. הם מעיפים לעברי מבט חטוף לשנייה אחת, ומיד לאחר מכן חוזרים לעסקיהם. אני מסתכלת עליהם בחיוך מאולץ בכדי להפגין שאני אכן נוכחת.

  "אה, אז את מכירה אותי!" היא מחייכת בעייפות, "בלייק...פיליפס..." נאנחת גברת רודס ורוכנת אל עבר שולחן עם תיק בד שחור וגדול. היא מוציאה דף ועוברת עליו עם אצבעה. "פיליפס... אה! הנה את. במסלול אנלוגי. יצא לך להשתמש כבר באובניים? לא ראיתי אותך כאן בפורסט אף-פעם."

  "אה, כן, בטח," אני מנפנפת בידי בביטול ומגחכת. "אבל אני עברתי לכאן רק לפני חודשיים וחצי."

  "לברוקלין?"

  "-מנהטן."

  נראה שמילתי קטעה את חוט מחשבתם של התלמידים. הם פלטו התנשמויות מתפלאות, מהמהמים את המילה 'מנהטן' בניהם.

  "באמת?" היא מסתכלת עליי בהרמת גבה. "איפה גרת קודם?"

  "ניו ג'רזי."

  גברת רודס מהנהנת מחליטה להניח לי לנפשי, והיא מצביעה אל עבר אחד ממכשירי האובניים ומסבירה לי מהיכן לקחת חימר וכלים אחרים ואיך להפעיל את האובניים, ועוד כמה חוקים בסיסיים רק ליתר בטחון. אני מניחה את תיקי ליד מכשיר האובניים ומתחילה לאסוף לעצמי דברים, בעוד גברת רודס יוצאת מהחדר לסידוריה.

  אני מניחה את גוש החימר על משטח הברזל ומניחה את אצבעותיי במרכזו, לוחצת באיטיות על הדוושה. אך האובניים לא מועילות בטובן לפעול. אני לוחצת מספר פעמים על הדוושה אך המכשיר עדיין לא עובד. אני מיד מעלה בדעתי כי אולי הכבל לא מחובר לחשמל, אז אני אוחזת בכבל ועוקבת אחריו עם ידי עד שאני מוצאת את המקום אליו מתחבר בשקע. ולמעשה הוא אכן מחובר לחשמל.

  "לעזאזל, אובניים מטומטמים." מיידית אני מסובבת את ראשי במהירות, ומשלבת את שפתיי אחת בשנייה כאילו אני סותמת את פי, מוודאה כי אף אחד לא מסתכל.

  "אלה האובניים המקולקלים," קורא אחד התלמידים בזמן עבודתו. "תלכי לאחד אחר." הוא מוסיף, ואחר כך מוסיף בגיחוך לחברו, "גברת רודס מזדקנת, היא מתחילה לאבד את הזכרון..." מהמשפט הזה אני יכולה להסיק שגברת רודס היא מושא הבדיחות של כיתת הפיסול הזאת. ואני מעט מובכת מכך שהעזתי להשתמש באובניים המקולקלים.

  אני לוקחת את חומריי אל מכשיר אובניים בצד השני של הכיתה, שנראה חסר שימוש לעת עתה. לאחר מכן אני לוקחת את תיקי ומתיישבת ליד המכשיר. שהפעם כן עובד. 

  לפתע, מישהי מתיישבת ליידי ומתחילה להפעיל את מכשירה, עובדת בקדחתנות על ואזה ארוכה ומרשימה שניצבה שם עוד לפני שהגיעה. אני מסובבת את פניי אליה, ומגלה כי זו הילדה האדמונית שתמיד יושבת בקצה של כיתת הפיסול וצובעת כלים חמים מן התנור בגלזורה. 

  "את עשית את זה?" אני שואלת בגנבה.

  היא מוציאה אוזנייה מאוזנה ואומרת, "אה, סליחה, שאלת משהו? מצטערת, אני לא שומעת כשזה באוזן שלי."

  "שאלתי אם עשית את זה," חזרתי. זה הזכיר לי כשתמיד הייתי צריכה לצרוח אל תוך אוזנה של אביגיל בכדי שתשמע דרך האוזניות, אך עדיין לא הייתה משקיעה תשומת לב בכדי להקשיב.

  "אה," היא מגחכת. "כן. עשיתי את זה."

  אני מהנהנת. "כי זה... ממש טוב."

  "אה, כן, תודה." היא מעבירה את ידה בעורפה.

  "את נמצאת כאן הרבה זמן, אה?"

  "אמא שלי עוסקת בפיסול באובניים. היא מכינה המון כלים. היא פעם עבדה כאן אבל..." היא מחלישה את קולה. "לא משנה." פוסקת בהנהון קצר. "אני אפי." מחייכת בביטול.

  "בלייק."

  "שמעתי שאת ממנהטן?"

  "אני מניו ג'רזי, רק עכשיו אני עברתי למנהטן."

  "למה שתעברו דווקא כשבעוד שנה את יכולה לגמור את בית הספר ולעשות מה שבא לך?" היא מרכינה לפתע את ראשה. "מצטערת, שאלה לא במקום, לא ענייני..."

  אני מגחכת. "פשוט עברתי עם אמא שלי ואחותי לא מזמן מסיבות כאלה ואחרות... לא משהו מיוחד. ולא שהתיכון שלמדתי בו היה משהו מדהים." אני מעבירה את גב ידי בעורפי.

  "וזה לא קשה לעזוב את כל החברים?" היא מביטה לעברי, מכווצת את עיניה החומות הכהות בחשש.

  "תלוי מה סוג החברים." אני קורצת בגיחוך.

  "איזה סוג הם היו?"

  "הסוג הצבוע."

  חיוך מטומטם נמרח על פניה.

  "מה?" אני שואלת בחוסר הבנה.

  "כלום. כבר יצא לך להכיר כאן מישהו?"

  "לא ממש."

  "אפילו לא אחד?" היא שואלת בפליאה.

  "אולי מישהו אחד משיעור ספרות. קוראים לו ריקי, והוא שאל אותי איך קוראים לי ואם אני חדשה. זה נחשב?"

  "רגע, ריקי החרמן או ריקי המרובע?"

  אני צוחקת. "אני לא בטוחה. הוא בגובה ממוצע, יש לו שיער כהה מבולגן ויש לו משקפיים."

  "יופי, אז זה ריקי המרובע, הוא לא מזיק. אל תתקרבי אל ריקי החרמן, הוא..."

  "אני חושבת שהבנתי." אני מפטירה בסלידה, ואז אנחנו צוחקות, ומישהו שיושב ליד אפי מתחיל לספר לנו סיפורי אלף לילה ולילה על ריקי ה'חרמן'. אלה דברים שאני בהחלט ארצה לשכוח.

  מגיע סוף השיעור. לאחר שאנחנו מנקות יחד את מקום עבודתנו ומתלוננות אל הנער ההוא על כמה שהעדפנו שלא לשמוע את הדברים על הידיד ה'מרתק' שלו, אנחנו יוצאות מחדר הפיסול.

  "אפי... זה שם מיוחד. זה קיצור של משהו?" אני שואלת ומסדרת את רצועת התיק שלי.

  "את לא רוצה לדעת." היא מפטירה ובוהה בנעלייה.

  "בחייך," אני מפצירה בה.

  "אופוריה." היא מחווה בראשה אליי. אני מסתכלת עליה בהרמת גבה ופולטת נשיפה.

  "אמרתי לך שאת לא רוצה לדעת." היא מגחכת.

  "לא, לא, פשוט עוד לא שמעתי את השם הזה. זה ממש מיוחד. בטח היית אופוריה להורים שלך כשנולדת."

  "ממש אופוריה. אמא שלי דפקה אותי לשארית חיי עם השם הזה חרוט בתעודת הזהות שלי. הייתי משנה אותו, אבל-"

  "האמהות שלנו תמיד דופקות אותנו בדרך כלשהי, אין מה לעשות." אני לפתע אומרת בצחוק, "כן... אופוריה." אני אומרת באלגנטיות.

  "תפסיקי להגיד את זה!" היא מפצירה בי בצחוק. "עכשיו תתני לי את המספר שלך, את נראית לי בסדר."

  "את מזמינה אותי לדייט?" אני מחייכת בגיחוך.

  "לא, אני כבר מאוהבת במישהי אחרת." היא מטלטלת את ראשה בביטול ומחייכת, ואני מתחילה להכתיב לה את המספרים אחד-אחד.

(band of skulls - friends)

מילי, כותבת הסיפור