אני יודעת שזה טיפל'ה מטומטם לפרסם פרק דקה לפני יום כיפור, אבל לא נורא, פשוט היה לי חשק עז שכזה (;

(אני מתנצלת מראש על האורך הפעם, שהוא לא פחות מארבעה ורבע עמודים. אחרי הכול, זה הכול למטרה טובה)

וכרגיל, למי שמעוניין ועדיין לא התחיל לקרוא:

בלייק בת ה-17, נערה מהורהרת, חסרת בטחון ובעלת אהדה ואובססיה לא מוסברת לאחותה הבוגרת, היא בת למשפחה אשר הולכת ומסתבכת. כאשר מגיע הרגע בו הרומן של אימה, זמרת הג'אז, נחשף בפני אביה איש העסקים הממורמר, האם מחליטה בתוקף לעזוב יחד עם בלייק ואחותה המרדנית והבוטה, אביגיל. בלייק אמנם לא מראה שום סימני התנגדות מאחר והיא תומכת באמה, אך אביגיל מרגישה כאילו עולמה חרב.

הן עוזבות את ביתן הקודם שבאטלנטיק סיטי אל האפר איסט סייד של מנהטן, שם יתגוררו יחד עם הסוכן של אימה, שהוא, במקרה, גם המאהב שלה, שאביגיל לא סובלת, והיא לא מנסה להפגין נימוס יתר או סימפטיה כלפי אף אחד מבני ביתה.

כשמתחילים הלימודים, בלייק בטוחה שהעניינים הולכים ונרגעים, ושסוף-כל-סוף שלווה תשטוף את ביתם.

אך הלא צפוי מתרחש. אביגיל נעלמת.

קישור לפרק 1

 קישור לפרק 2 

 קישור לפרק 3 

פרק 4 - עם סוף הקיץ

 "היא... היא לא הייתה משאירה את התיק שלה." אני ממלמלת. מארק קם ומשפשף את מצחו במהירות. במקרה הזה, אני עומדת על טענתי. אני יודעת כמה אביגיל קנאית לחפציה האישיים.

 "סלחו לי, תרצו שאפנה את הסלט? או לארוז?" שואלת לפתע מלצרית אחת שניגשת אל שולחננו.

 "אה, אם תוכלי לעשות לי טובה, אפשר בבקשה לראות את המנהל?"

 המלצרית בולעת את רוקה בבהלה ואומרת, "אני מיד אברר אם תוכלו לראות אותו."

 "אני מצטער, זה דחוף, מדובר פה במקרה חירום ואני מכיר אותו אישית." מסנן מארק ונועץ בה עיניים מאיימות.

  היא מהנהנת במהירות ואומרת, "בואו אחרי."

  אני לוקחת את תיקי ואת התיק של אביגיל, והמלצרית מובילה אותנו במסדרון בצד אחר של המסעדה. היא דופקת על דלת עליה כתוב 'מנהלה' באותיות זהב.

  "יבוא," נשמע קול מחוספס מפנים החדר. המלצרית פותחת את הדלת ומספרת במהירות, "יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך."

  "אפשר לדעת מי זה?" שואל הקול המחוספס. המלצרית מסתובבת ומארק כבר עונה, "מארק סטיבס."

  "-מארק סטיבס," חוזרת המלצרית אחרי מארק, ואז הקול המחוספס מגיב בשמחה, "אה! תכניסי אותו מיד."

  המלצרית מסמנת לנו להכנס, ומארק מיד פונה אל הדלת ואני אחריו. היא סוגרת אחריה את הדלת ואנחנו כבר נמצאים בתוך חדר המנהל המפואר. בתוכו שני כסאות עור ושטיח מעוטר, ומסביב הקירות בצבעי ירוק וחום ומכוסים עד למחציתם בעץ מגולף ובתמונות מפורסמות.

  "מארק, חבר. הלקוחה שלך ג'ורג'יה פשוט נהדרת! איזה מזל שהבאת אותה לכאן." המנהל השמנמן, בעל השיער הזהוב המתולתל בשני קצוות ראשו, קם במקומו ופורש את ידיו בשמחה. למרבה האירוניה, קצת מוזר לי לשמוע שהמנהל קורא לאמא 'לקוחה' ביחס למארק.

  "אין שום בעיה, תום." מהנהן מארק בחוסר סבלנות, ומיד ניגש לשבת מול שולחנו. אני נעמדת מאחוריו.

  "אז מה העניינים?" שואל המנהל תום.

  "תום, יש לנו עניין קצת רציני. הבאתי את הבנות של ג'ורג'יה לארוחה כאן במסעדה בכדי לראות את אמא שלהן."

  "-זה נחמד." מחייך תום בגיחוך. "את אחת מהן?" מישיר את מבטו אליי. אני מהנהנת בחיוך מאולץ.

  "איך קוראים לך?"

  "-בלייק."

  "תום, זה לא הזמן להתיידד. אחת מהן יצאה לשירותים ולא חזרה, והלכנו לבדוק והיא לא נמצאת שם. היא האחות הבכורה, קוראים לה אביגיל." רוטן מארק.

  "אהא. אתה... אתה רוצה שאני אבקש מהמלצרים לחפש אותה במסעדה? אולי היא הלכה לחדר עישון או... איבדה את עצמה במסדרונות או לא מצאה את השולחן."

  "כן, כן, תום."

  "יש לכם תמונה שלה במקרה?"

  אני ומארק נדים בראשנו לשלילה.

  "אם תוכלו רק לתת לי תיאור שלה."

  מארק מעקם את פניו. "בלייק, תוכלי?"

  אני מהנהנת. "היא בין מטר שישים לחמש לשבעים. היא רזה יחסית, יש לה שיער בלונדיני ארוך, פנים אליפטיות ועיניים כחולות, והיא לבושה במכנסיי ג'ינס, חולצה לבנה ומעיל עור, ויש לה מגפיים."

  ביינתיים תום כותב בפנקס קטן בקדחתנות כל מה שאני אומרת לו, ומסתכל על רשימותיו בהרמת גבה. "אני חושב זה בסדר. אני הולך מיד לברר, תחכו כאן." הוא עוזב את שולחנו ויוצא מהחדר.

  "מתי נגיד לאמא?" אני שואלת.

  "היא מופיעה, אני לא רוצה להלחיץ אותה. קודם כל נמצא איפה אביגיל." אומר במהירות מארק.

  אני מהנהנת, ומביטה החוצה דרך החלון הקטן שבפינה העליונה של החדר. גשם שוב שוטף את רחובות העיר. "יורד גשם. אתה חושב שהיא הייתה יוצאת החוצה בגשם הזה?"

  "אני לא הייתי יוצא. אני לא יודע מה איתה. תגידי, ניסית להתקשר לאנשים שהיא מכירה?"

  אני מנידה בראשי לשלילה. "רעיון טוב." אני מוציאה את הטלפון שלה מהתיק השחור ומחפשת את רשימת אנשי הקשר. ואז אני פוערת את עיני.

  "היא ריקה! הרשימה שלה ריקה!" אני לוחשת בזעם.

  "תביאי לי לראות-" מארק לוקח מידיי את הטלפון ומעיין בקדחתנות במסך הקטן.

  "טוב, תבדקי את ההודעות או את השיחות האחרונות." הוא מעביר אליי בחזרה את המכשיר ואני נכנסת להודעות - ריק. הודעות קוליות - ריק. שיחות נכנסות - ריק. שיחות יוצאות - ריק. רינגטונים - הכול ברירת מחדל, והיא נוהגת להוריד שירים מהאינטרנט.

  "הכול מחוק." אני פוסקת, הטלפון רועד באצבעותיי. מארק עומד להגיב, ופתאום תום פותח את הדלת ומתיישב מולנו.

  "ביקשתי מאחראי המלצרים להגיד לכולם לחפש אותה. הם עובדים על זה. תגידו, ניסיתם להתקשר לחברים שלה?"

  "הטלפון שלה מחוק לחלוטין." פוסק מארק ברעד.

  "אולי היא שנתה את הכרטיס חיוג?"

  "לא, ניסינו להתקשר קודם והטלפון הזה צלצל, זה אותו מספר." אני עונה.

  תום מהנהן ומשפשף את סנטרו. "תרצו לשתות משהו? קפה? תה?"

  "קפה שחור." עונה מארק.

  "מים." אני אומרת ומתיישבת על הכיסא שליד מארק.

  "בסדר." אומר תום ולוחץ על כפתור אחד על השולחן. "ססיל, תביאי לנו קפה שחור, אספרסו וכוס מים. קרים או בטמפרטורת החדר?" שואל אותי תום.

  "קרים זה טוב." אני עונה במהירות.

  "-קרים." אומר תום לכפתור ואז עוזב אותו. לפתע הדלת נפתחת וקני נכנס.

  "היי, דוד תום, בדיוק שמעתי מהאחראי מלצרים מה קרה."

  "אוה, קני. כן, תודה שבאת." אומר תום. "תגיד, קני, יש לי שאלה."

  קני מהנהן בחשד.

  "אתה ראית מישהי בלונדינית בגובה ממוצע לבושה בג'ינס ומעיל עור יוצאת מהמסעדה?"

  "אני מצטער תום, הרבה אנשים נכנסים ויוצאים ואני לא שם לב לאנשים ספציפיים, אלא אם כן יש להם נשק."

  "אהא." מהנהן תום באכזבה. ואז אישה קטנה בגיל המעבר נכנסת, ועל ידה מאוזן מגש עם שני ספלים לבנים וכוס זכוכית, וזו מניחה אותו על השולחן.

  "תודה, ססיל." אומר תום ומזמין אותנו לקחת את הכוסות שלנו.

  "אה, וחוץ מזה, יורד עכשיו גשם סוער בחוץ, אז הרבה אנשים מחכים במסעדה עד שהוא ייחלש." מוסיף קני מהצד. אנחנו מהנהנים.

  "להתקשר למשטרה?" שואל לפתע תום.

  "לא, לא. אני לא רוצה לעורר מהומה, בואו נחכה שימצאו אותה, היא בטח מסתובבת באיזור." מנסה מארק לשמור על קור רוח.

  "מה שתגיד." אומר תום.

  לאחר כרבע שעה של שיחת חולין לחוצה, נכנס אחראי המלצרים. "תומאס, אנחנו לא הצלחנו למצוא מישהי כזאת שעונה לשם אביגיל פיליפס. ניסינו לתשאל אנשים אבל הם אמרו שהם לא שמו לב כי הם צפו בהופעה של ג'ורג'יה פיליפס."

  מארק גונח בזעם. "לעזאזל."

  לפתע, מבחוץ, קולה של אמא מפסיק להשמע. המנגינה נגמרת בפתאומיות, וכעת מוחלפת במוזיקת רקע כמו זו שהייתה כאשר נכנסנו. אני שומעת עקבים מקישים על הרצפה ומתקדמים לחדר במהירות, ואז הדלת נפרצת בכוח.

  "אבי שלי!" מייבבת אמא ונכנסת אל החדר. "איפה היא?" היא נועצת עיניים זועמות בתום.

  "גברת פיליפס, הרגעי! בבקשה! אנחנו מחפשים אותה."

  "מארק, אני לא מבינה! היא הייתה אמורה להיות אתכם, לא?!" רוטנת אמא בהיסטריה.

  "היא הלכה לשירותים ולא חזרה, והיא לא במסעדה." אני ממלמלת.

  "התקשרתם למישהו?"

  "הטלפון שלה מחוק לגמרי." אני עונה בצער. אמא אוחזת את מצחה בידיה ומארק קם ואוחז בכתפיה. "ג'ורג'יה, זה בסדר, אנחנו מחפשים אותה."

  "תתקשרו למשטרה, תעשו משהו." ממלמלת אמא. ואז מארק נד בראשו ולוקח אותה לצד בכדי ללחוש לה משהו במהירות. היא מהנהנת בהסכמה, ואז מארק אומר, "תקשיבו, זה מה שאנחנו רוצים שתעשו. תזמינו את המשטרה, אבל אנחנו לא רוצים שהשמועה תתפשט מעבר לביסטרו. השיחה הזאת לא יוצאת מכאן, מבינים?" אומר מארק לתום וקני ואחראי המלצרים, ואז מביט אליי. "זה גם תקף לגבייך, בלייק."

  תום מהנהן ומתקשר למשטרה, שמגיעה תוך מספר דקות. שני שוטרים נכנסים אל החדר, בזמן שאני שומעת שוטרים אחרים משתלטים על המסעדה עצמה ומתחקרים אנשים.

  "תומאס יוסטון, אני בעל המסעדה." לוחץ תום את ידיי השוטרים. "זה מארק סטיבס, וזאת הלקוחה שלו ג'ורג'יה פיליפס."

  "מי זאת הילדה?" שואל אחד השוטרים.

  "בלייק, האחות הצעירה של הנעדרת." אומר תום.

  המילה 'נעדרת' מעבירה בי צמרמורת במעלה גופי. היא לא נעדרת. אנחנו פשוט עדיין לא יודעים איפה היא.

  "טוב. קודם כל נצטרך לדעת פרטים מזהים של הנעדרת." אומר אחד השוטרים ומוציא פנקס. "שם מלא?"

  "אביגיל קרולין פיליפס." אומרת אמא.

  "תאריך לידה?"

  "9 בפברואר שנת 1993. היא בת שמונה עשרה וחצי בערך."

  ואז השוטר שואל את אמא עוד כמה שאלות על תיאור חיצוני.

  "מה היא לבשה?"

  "ג'ינס, חולצה לבנה, מגפיים ומעיל עור." אני עונה מיד.

  "טוב, זה מספיק לנו ביינתיים. אנחנו צריכים לתשאל אתכם בקשר לזמן האחרון. מה היה איתה בפעם האחרונה שראיתם אותה?"

  "אני ובלייק." מצביע מארק. השוטר מהנהן ומבקש מהשאר לצאת, ואז הוא עומד מולנו.

  "אני הסוכן של אמא שלהן. לא מזמן הן עברו למנהטן ומצאתי מקום שבו ג'ורג'יה תוכל להופיע, אז החלטתי לקחת את שתי הבנות שלה להופעה הראשונה שלה כאן."

  "תוכל לספר איך הגעתם, מתי הגעתם ומה עשיתם?"

  "הגענו לכאן לפני כשעה וחצי אם לא יותר, במונית. כשהגענו ישבנו כאן והתחלנו לצפות בהופעה והזמנו לאכול, אבל אביגיל לא נגעה באוכל שלה. ממש תוך עשר דקות היא כבר הלכה לשירותים ואז..."

  "היי, היי תאט את הקצב." אומרת השוטרת שכותבת הכול בפנקס.

  "מצטער, אני לא בדיוק שמתי לב פשוט מה קרה כשהיא הלכה, אולי בלייק תוכל לספר לכם."

  השוטרים מהנהים. "אז אתה מוזמן לחכות בחוץ כרגע."

  מארק יוצא מהחדר ואני נשארת לבד מול שני השוטרים.

  "נו?" אומרת השוטרת.

  אני מספרת להם כל מה שקרה מאותו הרגע שהתיישבנו, אפילו קצת על מה שקרה עוד לפני שנודע לנו על התוכנית של מארק לקחת אותנו לביסטרו, ועד לרגע שבו הגיעו השוטרים.

  "נשמע כאילו היא ידעה שהיא צריכה לצאת לשירותים." אומרת השוטרת בהרמת גבה. השוטר מהנהן.

  "היא הייתה מתנהגת ככה גם לפני?" שואל אותי השוטר.

  "טוב..." אני נזכרת ברגע שבו אני תופסת את אביגיל אוחזת בסכין. אני לא יודעת אם זה באמת קשור, הרי לאחר מכן הצלחתי להרגיע אותה, בערך. "לא בדיוק. היא הייתה בסדר יחסית."

  "יחסית?"

  "אה..." אני ממלמלת. "היא לא בדיוק הבן-אדם הכי סולידי שאני מכירה."

  "את מכירה עוד מישהו שיכול להעיד על זה?"

  "אמא שלי. ומארק."

  השוטרים מזמינים את אמא ומארק לחדר, ואלה מספרים להם מה קרה לאביגיל מאז שעברנו למנהטן חוץ מהתרופות, הסכין והשקרים האחרים.

  "יש סיבה מסוימת לכך שעברתם למנהטן?"

  "לא. רצינו שינוי." מפטירה אמא.

  המשטרה ממשיכה לתחקר אותנו בשאלות רבות על מה שקרה לה לאחרונה, בעוד פקידים אחרים מתשאלים את האנשים היושבים במסעדה ואת העובדים. ניידות אחרות מחפשות בסביבת המסעדה אחר רמזים לאביגיל, וביינתיים מארק מספיק לנסוע אל הדירה ובחזרה בכדי לבדוק אם היא נמצאת שם, אך מן הסתם הבית ריק לחלוטין, והיא גם לא נמצאת בשום מקום בבניין.

  בשלב מסוים אנחנו נלקחים אל התחנה בכדי לכתוב את התיק המשטרתי ובכדי לשוחח עם חוקרים פרטיים. אך אמא לא מזכירה שום פרט שקשור לאבא. אני פוחדת שהיא אולי עלולה להיעצר על סיבוך הליכי חקירה או משהו, אז אני מתקשרת לאבא. רק בכדי לוודא שהכול בסדר איתו.

  "הלו?"

  "זאת בלייק."

  "אה, בלייק. מה נשמע? איך אמא?"

  אני לא עונה. "אבא אביגיל נמצאת אצלך?" אני שואלת.

  "לא... אני מצטער." הוא לא נשמע מופתע. היא לא נמצאת אצלו, והוא לא היה משקר. אבא הוא אולי שתיין, גרגרן, רכושני ובוטה, אבל הוא לא שקרן.

  "אה, אה..." אני מהמהמת ומסתכלת אל אמא, בזמן שאנחנו יושבות מחוץ לאחד מהחדרים בתחנה ומארק מדבר עם אחד האנשים שם. אמא מהנהנת.

  "אתה יודע?"

  "כן. החוקר שלכם התקשר אליי קודם-" אומר אבא, אמא חוטפת ממני את הטלפון וממלמלת לתוכו בעצבים. אני שוקעת לאחור בכיסא, רק מחכה שהערב הזה כבר ייגמר ושנמצא את אביגיל. אני בטוחה שהיא בטח מתחבאת באיזו פינה ליד המסעדה, מעשנת סיגריה או... אני לא יודעת. היא בטוח נמצאת איפשהו היא לא יכולה להתאדות.

  מארק לפתע יוצא מהחדר.

  "בלייק, איפה אמא שלך?" שואל בשפתיים קפוצות.

  "היא מדברת בטלפון." אני לא מזכירה את שמו של אבא.

  "בסדר, רק תקשיבי לי," מארק מתקרב ויושב ליידי על הספסל המרופד, "מה שקרה הערב, מה שקורה, לא עובר לאף אחד, לא יוצא מהמקום הזה. אביגיל נמצאת בחופשה בחו"ל, סוף סיפור."

  זרם קל של חוסר נוחות עובר בגופי, אני מכווצת את גבותיי בחשד. באמת? עוד שקר? אני מרגישה כאילו מארק ואמא מתחילים לשכתב את החיים שלנו מחדש. "מה? אתם לא מתכוונים להדפיס מודעות לחיפוש? משהו?"

  "יש לנו חוקרים פרטיים כרגע, אבל לא, כל העניין הזה חשאי מעכשיו מכל מיני סיבות שלא אמורות לעניין אותך." עונה מארק במהירות.

  "הם מחפשים אותה? הם יודעים איפה היא?" אני ממשיכה.

  "לא, בלייק," מארק מרכין את ראשו בהחמצה, "אין לנו אף טלפון של מישהו שמכיר אותה, ובטח שהיא לא נמצאת בדרכים בגשם הזה, אז היא לא נמצאת אצל אבא שלכם והמעונות של האוניברסיטה סגורים לשיפוצים. אנחנו לא יכולים לתקשר איתה בשום דרך. ואנחנו לא יודעים איפה היא יכולה להיות אם לא במקומות שציינו עכשיו, והיא לא מכירה מספיק טוב את מנהטן. וגם אין סיבה מספיק מוצדקת שהיא תשכח ככה סתם את התיק שלה עם כל החפצים האישיים במשך הרבה זמן אם היא ידעה שהיא בסך הכול הולכת לשירותים."

  "מה אתה מנסה לומר?" אני רוטנת, עיניי מתכווצות ופי רועד.

  "אנחנו לא יודעים, הם פתחו לה תיק והם מתכוונים לתחקר אותנו ואת המעסיקים, החברים, המכרים והמורים שלה בזמן הקרוב."

  "אז היא נעדרת."

  "כן." מארק ממלמל, טרוד בדעתו. אני מהנהנת בחוסר הבנה. אביגיל נעדרת. היא באמת נעדרת, כמו האנשים שתולים להם שלטים ברחוב. זה בלתי נתפס. אביגיל מחליטה להיעלם לנו עם סוף הקיץ, ולא משאירה אחריה שום עקבות. וגם אם כן, הם כבר ישטפו עם כל הגשמים והסערות של החורף הקרב. אני מקווה שהיא נמצאת במשהו שקרוב להיות חוף מבטחים. ואם לא זה, לפחות תחת קורת גג יבשה.

(placebo - running up that hill)

אז... גמר חתימה טובה וצום קל לכולכם, נתראה בפרק הבא (:

(אה, וערכתי טיפה את הפרק)

מילי, כותבת הסיפור