שלום שלום! מה קורה חברייה? אני מקווה שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, ושהתחלתם אותה על רגל ימין, כי אני בהחלט כן (;
אז הנה לכם פרק 3, גם הוא יצא בסביבות שלושה עמודים פחות או יותר, מקווה שאני רחמנית ^^
ולמי שלא התחיל:
בלייק בת ה-17, נערה מהורהרת, חסרת בטחון ובעלת אהדה ואובססיה לא מוסברת לאחותה הבוגרת, היא בת למשפחה אשר הולכת ומסתבכת. כאשר מגיע הרגע בו הרומן של אימה, זמרת הג'אז, נחשף בפני אביה איש העסקים הממורמר, האם מחליטה בתוקף לעזוב יחד עם בלייק ואחותה המרדנית והבוטה, אביגיל. בלייק אמנם לא מראה שום סימני התנגדות מאחר והיא תומכת באמה, אך אביגיל מרגישה כאילו עולמה חרב.
הן עוזבות את ביתן הקודם שבאטלנטיק סיטי אל האפר איסט סייד של מנהטן, שם יתגוררו יחד עם הסוכן של אימה, שהוא, במקרה, גם המאהב שלה, שאביגיל לא סובלת, והיא לא מנסה להפגין נימוס יתר או סימפטיה כלפי אף אחד מבני ביתה.
את בוקר יום שבת אני מבלה יחד עם אביגיל, עם הדלת נעולה שמא אמא או מארק יבואו ויפריעו לנו לנוח. בבוקר הזה אני מחליטה להתמסר לאביגיל לאחר הפריקה לה חיכיתי זמן כה רב. אמנם אביגיל עצמה מרותקת לנגן המוזיקה שלה ואני לא עושה דבר מלבד לבהות בידי המשולבות בשמיכה הדקה שמכסה את שתינו. אבל זה מספק אותי, הגענו לעמק השווה.
לאחר זמן-מה אני יוצאת מחדרה בכוונה להביא את המחשב הנייד שלי. אני חשה בנגיעה בכתפי מאחוריי, "בלייק,"
אני מסתובבת ורואה את אמא נועצת את עיניה בי.
"מה עשית כל הזמן הזה?"
"ישבתי עם אביגיל בחדר." אני עונה.
"התפייסתן?"
"בערך."
"דיברת איתה?"
"כן." אני עונה בחוסר סבלנות.
"אתן מתכוונות לאכול צהריים איתנו?"
לוקח לי כמה זמן לחשוב על תשובה. לא אכפת לי לאכול עם אמא ומארק כמובן, אבל אני בהחלט לא סגורה על מה שאביגיל תגיד. בעצם אני כן. "לא. את יודעת מה? פשוט תביאי לנו את המנות ונאכל בחדר."
"בטוח?" מהססת אמא.
"בטוח."
אמא מהנהנת קצת באכזבה, היא בהחלט לא רוצה שנאכל בהתפצלות, שניים שם שניים כאן. במקרה הזה היא פשוט תצטרך להתגבר על זה.
אני מוציאה את המחשב הנייד מהתיק הכחול הרך ונושאת אותו לחדרה של אביגיל, סוגרת מאחוריי את הדלת. אביגיל מורידה מעליה את השמיכה כי חם לה.
אני יושבת במשך כמה זמן וגולשת בין אתרים משעממים או ביוטיוב וקוראת חדשות. כאשר אני שומעת דפיקות קצרות על הדלת, אני מניחה שאמא הביאה את האוכל למפתן החדר.
"אבי, ביקשתי מאמא שתביא לנו-" אני מסובבת את ראשי ומפסיקה לדבר כאשר אני רואה שאביגיל נרדמה. אני נאנחת בחוסר רצון, ויוצאת מן החדר, מבחינה בשתי צלחות על מגש שחור מפיברגלס. אני מרימה את המגש ויורדת אל המטבח, שם יושבים אמא ומארק מול השולחן, מארק שותה קפה ואמא מעשנת סיגריה.
"מה קרה?" שואל מארק. "חשבתי שאתן אוכלות בחדר."
"היא נרדמה. אני פשוט אוכל כאן." אני עונה בהנהון מאולץ ומניחה את המגש על שולחן הזכוכית מול אמא ומארק, שכורך את ידו מאחורי גבה של אמא ולוגם מדי פעם מכוס הקפה שלו ומעלעל בין דפי 'ניו יורק טיימס'.
אני מתחילה לאכול את הסלט שבצד הצלחת. כאשר אני מרימה את ראשי אני מבחינה באיך שאמא נראית. היא נראית מטופחת ומאורגנת, לבושה בשמלה אדומה על לברכיים.
"את נראית מהודרת, יש לך הופעה?"
"כן, הופעה ארוכה בביסטרו לואיז."
"איפה זה?"
"בשדרת ונדרבילט." עונה מארק. "אני סידרתי את זה, אני מכיר שם את המנהלים."
אני מחייכת. כי זה פשוט מעלה גיחוך שתמיד מארק מסדר לנו את החיים כמו איזה ברון צדיק. ממש צדיק.
"מה כל-כך מצחיק?" שואלת אמא, חיוך מופתע עולה בזוויות שפתיה.
"כלום. ממתי את מעשנת?" אני שואלת.
"ממתי זה עניינך?" עונה אמא בעוקצניות, החיוך נמוג משפתיה.
אני מכווצת את פניי. "ענייני כי החלטתי."
אמא נוחרת ולא עונה לטענתי. אני חוזרת אל החדר לאחר שאני קמה ואמא מחזירה את הכלים לכיור. אני מבלה עוד כמה זמן בארגון החפצים למחר, ופה ושם גולשת באינטרנט. אני יוצאת מהחדר שלי כאשר אני שומעת צעדים במורד המדרגות. אני יוצאת מהחדר ויורדת לסלון, ורואה את מארק ואביגיל יושבים אחד מול השני ומדברים. האם זה ייתכן?
"מה קורה כאן?" אני פותחת בשאלה במכוון אל אביגיל ומתקדמת אל עבר הספה, עליה היא יושבת. היא נראית מנומנמת, אבל לא יותר מדי עצבנית.
"כלום, רק התיישבנו." עונה במקומה מארק שיושב מולה על כורסת בז' מרובעת.
"זה בסדר, בלייק." מרגיעה אותי אביגיל בהתייגעות חרישית, אף-על-פי שבכל זאת היא נראית כאילו היא סולדת לחלוטין ממארק, ואפילו יושבת באי-נוחות כאילו היא נגעלת מלדבר איתו. היא בוהה הצידה בריכוז, כאילו בוחנת אחת-אחת את טיפות הגשם שנאגרות על השמשה של החלון הארוך והצר.
"יורד גשם..." אני ממלמלת בשקט. אף אחד לא עונה. "אז מה... מה קורה?" אני מתיישבת על-יד אביגיל בהרמת גבה, אביגיל ישובה על הספה ברגליים שלובות צמוד לבטנה. אני מישירה את מבטי אל מארק, שיושב על כורסת בז', רוכן קדימה ושעון עם מרפקיו על ברכיו.
"טוב, יש משהו שרציתי לספר לכן. אני... אני חושב שלא יצא לנו להכיר בצורה הכי נכונה. אני מצטער, אני פשוט, זה מסובך, אני מצטער." היא מחייך חיוך מנומנם. "אבל בכל מקרה, חשבתי שבכדי לכפות על היחסים שלנו, אני קבעתי לנו מקום במסעדה בשעה שמונה בערב."
אני מכווצת את גבותיי בהיסוס, ומחליפה מבט עם אביגיל, שמפגינה אדישות מוחלטת, אך אני יודעת שהיא מקשיבה לו.
"נשמע לי בסדר." אני אומרת. "איזו מסעדה?"
"ביסטרו לואיז."
"אמא מופיעה שם היום." פוסקת לפתע אביגיל, עדיין לא מרימה את מבטה.
"בדיוק, אני לוקח אתכן לראות אותה. זאת ההופעה הראשונה שלה במנהטן ואני חושב שכדאי שתהיו שם. אז תתחילו להתארגן, כי אני רוצה שנצא כבר עוד מעט." מארק קם מהכורסה. הוא נראה כבר די מאורגן בעצמו, חוץ מהג'ל שהוא שכח למרוח על שיערו המאפיר, והבלייזר ששכח ללבוש בנוסף לחולצה המכופתרת המהודרת. אני ואביגיל מחליפות מבטים בפעם האחרונה, במבטה אני יכולה לקלוט שדווקא לא מאוד משנה לה, כך שהיא לא מתנגדת להצעתו של מארק. אני מהנהנת ומסמנת לה לעלות יחד איתי בכדי שנוכל להתארגן יחד. היא נאנחת ומכווצת את המיזע העבה סביב גופה, הולכת לפניי אל עבר גרם המדרגות. אני מהנהנת למארק בתודה, אך זה כבר נראה עסוק בענייניו במכשיר הסלולרי שלו.
אני מתקלחת במהירות ומארגנת לי תיק לערב. כאשר אני יורדת למטה לאחר שאני מייבשת את שיערי ולובשת את הבגדים שבחרתי, אני מחכה עם מארק במשך כמה זמן עד שאביגיל יורדת. אני מחליפה איתו מבטים לשנייה בודדה, ומיד לאחר מכן מישירה את מבטי חזרה אל עבר גרם המדרגות, בהן באותו רגע אביגיל יורדת, לבושה בנעלי עקב, ג'ינס כהה, חולצה לבנה ומעיל עור.
"איזה מפוארת," אני מגחכת. היא מפלבלת בעיניה ומוציאה את הטלפון הנייד שלה מהתיק, מתחילה לתקתק מילים במהירות.
"בואו, המונית כבר מחכה." מארק מסמן לנו לצאת דרך מפתן הדלת, ואנחנו יורדים במעלית עד למבואה ונכנסים אל מונית שחורה וארוכה יחסית (כי היא לא מוגדרת כלימוזינה). אני מחליטה שלא להגיד שום דבר עליה, שמא מארק יפגע מהעובדה שצניעות זה לא הצד החזק שלו.
הנסיעה אורכת כעשר דקות, ואז המונית השחורה, בה אני יושבת יחד עם אביגיל ומארק במושבים האחוריים, נעצרת, והנהג פותח לנו את הדלת. מארק יוצא ראשון ומושיט לי יד בכדי לצאת. אני אוחזת בידו וקופצת מחוץ למונית, ואז הוא מושיט יד לאביגיל, שמסרבת בתוקף להיענות לה, ועולה במהירות אל המדרכה. מארק מהנהן קצרות לנהג, שהולך מסביב למונית ומתיישב במושבו, נוסע ונעלם מהרחוב.
אנחנו מסתובבות ומבחינות מיד באותיות הניאוניות הגדולות התלויות מלמעלה: 'ביסטרו-לואיז'. מתחת להן נמצאת הכניסה, נראית אמנם כמו מבואת זכוכית גם היא, רק הפעם וילונות אדומים מסיביים מליטים את כל דפנותייה מבפנים. שטיח ירוק ארוך פרוס מפתח הכניסה ועד אלינו, ומארח לבוש חליפה שחורה יושב על כיסא עור מוגבה מול פודיום בצבע חום מבריק.
מארק מתחיל לפסוע לעברו, ואני ואביגיל משתרכות אחריו.
"ערב טוב," מכחכח המארח וקם ממושבו, מעיין ברשימות שעל עמדתו. "צר לי להגיד שהמסעדה מלאה, תצטרכו לבוא בזמן-"
"הזמנו מראש," אומר מארק, פניו קודרות כאילו מופתע לרעה מדבריו של המארח. "תחפש מארק סטיבס לשעה שמונה וחצי."
המארח מהנהן בתוקף ושולף משקפיים עגולים מכיסו, מעיין ברשימות. "יש לי כאן את השם סטיבס לשעה שמונה עשרים בשולחנות בשורה A ליד הבמה. אני מאמין שאחרתם בעשר דקות."
"זה אנחנו." מפטיר מארק.
"אני אכניס אתכם מיד, סליחה על העיכוב." מהמהם המארח, סוגר את ספר הרשימות שלו.
"בבקשה." נאנח מארק.
הכניסה למסעדה היא כעת לא יותר ממסדרון חשוך בו מוביל אותנו המארח.
"קני, תיקח אותם מכאן, זאת משפחת סטיבס, תוביל אותם לשולחן A4, הם הזמינו מראש." לוחש המארח למישהו שעמד בסוף המסדרון, אור חם זוחל אלינו מקצהו. אני לא אוהבת את הדרך שבה הצירוף 'משפחת סטיבס' נשמע. אני מצליפה מבט חטוף באביגיל, שנראית כאילו ראשה נמצא במקום אחר. אולי עדיף שאני לא אטריד אותה עכשיו.
קני, המלצר או השומר או עוד מישהו בתפקיד שעובד כאן במסעדה, מוביל אותנו בין שולחנות העץ העגולים והגדולים, אל שולחן A4, בדיוק מול הבמה, חוץ ממעבר רחב ושטיח ירוק כמו זה שבכניסה המפריד בינה לבין איזור השולחנות.
"איפה אמא?" אני שואלת ומתיישבת מול השולחן הקטן לארבעה שהוצב לנו.
"היא עוד לא עלתה." עונה מארק ומתיישב מולי. "תרצו להזמין משהו לאכול? אני אבקש מאחד המלצרים להביא לנו תפריטים."
"כן, אני מורעבת, תודה." אני עונה בחיוך. אולי מארק אכפתי יותר משחשבתי. אני מישירה את מבטי אל אביגיל שמתיישבת מול השולחן, מחטטת בתיקה.
"אבי, את רעבה?" אני שואלת.
"אה-" היא מהמהמת, "אני אזמין קפה או משהו."
"בחייך, אביגיל, השעה עוד מעט תשע. את רוצה להזמין קפה? תזמיני משהו לאכול, אני בטוח שאת רעבה." רוטן מארק בגיחוך.
אבי נושפת במהירות. "נו, טוב."
אחד המלצרים מביא לנו שלושה תפריטים, ואני בוחרת בדג וצ'יפס. מקורי במיוחד. אביגיל מזמינה סלט ירוק ומארק מזמין סטייק.
"אבל זה לוקח הרבה זמן, מסעדת איכות." קורץ מארק לאחר שהמלצר רושם את ההזמנה ולוקח מאיתנו את התפריטים. "הבעלים, תום, קרא למסעדה על שם אשתו לואיז, נחמד." ממלמל מארק. אני מחייכת באילוץ.
"ערב טוב לכם," לפתע נשמע קול במיקרופון ומוזיקת הרקע נחלשת. אני מסתובבת ומבחינה בקני ההוא עומד על הבמה ואוחז בפתק לבן בידו. "מאחר והיום זה השלושים לחודש, יש לנו הופעת אורח מיוחדת כאן במסעדה. קבלו את..." הוא מכווץ את עיניו ומקרב את הפתק, "ג'ורג'יה פיליפס!"
מחיאות כפיים נשמעות מכל עבר. אמא עולה במדרגות ביציע הימני של הבמה הנמוכה. היא לבושה בשמלה האדומה המנצנצת, שיערה הקצר והחום הכהה מבריק ועיניה הכחולות בורקות. היא כל-כך מאושרת להופיע סוף-כל-סוף, ולעומת זאת, החיוך האדמוני שמרוח על פניה בלא-תזוזה מצביע על כמה היא לחוצה. אני מנופפת לה קלות ומחייכת, והיא מבחינה בי ומכווצת את עיניה ברוגע, שכן היא מבחינה גם במארק ובאביגיל.
"תודה לך קני." היא לוחשת לקני. היא מסתובבת אל הלהקה וממלמלת לעברם משהו. המתופף נוקש שלוש פעמים במקלותיו ומתחילה מוזיקת ג'ז איטית ורגועה, ואמא מתחילה לשיר את השיר 'זמן קיץ'. מחיאות הכפיים שוב נשמעות.
"קלאסי." מחייך מארק ומנענע את ראשו בהתאם לקצב המוזיקה. ואז שני מלצרים באים ומניחים שלושה מגשי כסף, וחושפים בפנינו את מנותינו. סלט, דג וצ'יפס וסטייק, ועוד כמה כוסות שתייה למיניהם. ואנחנו מתחילים לאכול בעוד מקשיבים לקולה הדבשי של אמא כאשר היא שרה עוד ועוד שירים נוסטלגיים. אני מסובבת את ראשי אל אביגיל, היא לא נוגעת בסלט. היא לא מסתכלת אל עבר הבמה אפילו.
"אבי," אני אומרת. היא לא זזה במקומה. מבטה המזוגג נעוץ בשום-מקום וציפורנייה נעוצות בחוזקה בתיקה. ואז היא לפתע קמה מהכיסא, מפילה את תיקה על הרצפה ואומרת, "אני צריכה ללכת לשירותים."
"לבוא איתך?"
"לא, זה בסדר, אני בסך הכול הולכת לשירותים. אני אחזור עוד כמה דקות." היא מתחילה להתרחק משולחננו. אני מושכת בכתפיי ומסובבת את ראשי אל מארק.
"יש לה קלסטרופוביה או משהו? די צפוף כאן." אומר מארק בהרמת גבה.
"לא, לא. היא רק הולכת לשירותים, היא תחזור עוד כמה דקות."
"בסדר." מהנהן מארק ומחייך, ומצביע אל עבר הבמה. אני מסובבת את ראשי וממשיכה לבהות באמא, שביינתיים סיימה כבר לשיר כמה שירים קלאסיים. ואז היא מתחילה לשיר מחרוזת שירים של אלה פיצג'רלד, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מופיעה במקומות חדשים. אני ומארק מסיימים לאכול את ארוחתנו, ומזמינים פרוזן יוגורט. גם אותו אנחנו מסיימים לאכול, ואז אנחנו נרגעים לצלילי הסולו של כלי הלהקה למיניהם.
אחד המלצרים בא לאסוף את הצלחות.
"תרצו לארוז את הסלט?" שואל.
"אה, לא, אולי אביגיל תרצה... רגע." אומר מארק, "אביגיל עדיין בשירותים?"
כאן מארק מתקיל אותי. היא אמרה שהיא תחזור תוך מספר דקות שהפכו לשעה אם לא יותר, ולא שמנו לב.
"אני אלך לבדוק," אני קמה מהכיסא. "לפעמים קורה שהיא פשוט אוהבת לבלות לבד, או..." אני לא ממשיכה את המשפט. אני עוזבת את השולחן והולכת אל עבר המסדרון שמשמאל לבמה, שם יש שלט לשירותי הבנות. אני פותחת את הדלת ומיד קוראת, "אבי?"
חדר השירותים השחורים והמבריקים ריק. "אבי..." אני קוראת שוב בכדי לבדוק באיזה מן התאים היא נמצאת. לפעמים היא לא עונה אם קוראים לה, ולכן אני מתכופפת על ברכיי ומציצה תחת הדלתות בכדי לבדוק מי נמצא, עד כמה שזה לא מנומס. אין אף אחד בכל ארבעת התאים. או שאולי היא יושבת על האסלה.
אני פותחת את כל הדלתות. אבל התאים ריקים לחלוטין. בשלב זה הלב שלי מתחיל לפמפם במהירות. אין סיכוי. אולי היא הלכה. אולי היא לקחה מונית וחזרה הביתה או הלכה להפגש עם מישהו.
אני חוזרת אל השולחן. המלצר כבר נעלם ורק מארק יושב בחוסר סבלנות.
"איפה היא?" שואל מארק ומכווץ את גבותיו.
"היא לא בשירותים."
"אולי היא בטעות נכנסה לשירותי הגברים?" שואל מארק. "אני הולך לבדוק." מארק קם מכסאו והולך במהירות אל שירותי הגברים. תוך שתי דקות הוא חוזר, מתנשף בחוסר סבלנות. "היא לא שם."
"אולי היא הלכה הביתה או הלכה להפגש עם מישהו." אני אומרת.
"תתקשרי אליה." פוקד מארק. אני מיד שולפת את מכשיר הסלולרי שלי מכיס המכנסיים ומחפשת 'אביגיל' באנשי הקשר. אני לוחצת על 'חייג', ותוך מספר שניות אני שומעת את הצלצול שלה.
אני מתכופפת לכיוון הצלצול ומבחינה בתיק השחור שלה ליד מושבה הריק. ואז אני נזכרת שהיא הפילה אותו לשם כאשר הלכה לשירותים. אני מרימה את התיק ומראה למארק, בעוד אני מחטטת בתוכו ושולפת את המכשיר הרוטט. ושוב הלב שלי מתחיל לפמפם במהירות, אפילו יותר מקודם.
"היא... היא לא הייתה משאירה את התיק שלה." אני ממלמלת. מארק קם ומשפשף את מצחו במהירות.
(metric - gold guns girls)
אוווו ~מתחמתחמתח~ סתם חח, מקווה שנהניתם מהפרק, הפרק הבא יעלה בקרוב (;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מילי הנינג'ה