מי שעוד לא התחיל:

בלייק בת ה-17, נערה מהורהרת, חסרת בטחון ובעלת אהדה ואובססיה לא מוסברת לאחותה הבוגרת, היא בת למשפחה אשר הולכת ומסתבכת. כאשר מגיע הרגע בו הרומן של אימה, זמרת הג'אז, נחשף בפני אביה איש העסקים הממורמר, האם מחליטה בתוקף לעזוב יחד עם בלייק ואחותה המרדנית והבוטה, אביגיל. בלייק אמנם לא מראה שום סימני התנגדות מאחר והיא תומכת באמה, אך אביגיל מרגישה כאילו עולמה חרב.

הן עוזבות את ביתן הקודם שבאטלנטיק סיטי אל האפר איסט סייד של מנהטן, שם יתגוררו יחד עם הסוכן של אימה, שהוא, במקרה, גם המאהב שלה, שאביגיל לא סובלת, והיא לא מנסה להפגין נימוס יתר או סימפטיה כלפי אף אחד מבני ביתה.

כשמתחילים הלימודים, בלייק בטוחה שהעניינים הולכים ונרגעים, ושסוף-כל-סוף שלווה תשטוף את ביתם.

אך הלא צפוי מתרחש. אביגיל נעלמת.

קישור לפרק 1

פרק 2 - עול

  בשבועיים הראשונים שלנו בדירתו של מארק, אני חושבת שאביגיל מאבדת כל שמץ של סימפטיה כלפינו. כלפי אמא, היא מבטלת כל מחויבות של הקשבה או ציות, ושיחות החולין שלהן מסתכמות ב"שלום" ו"אני שונאת אותך". מארק מת בשבילה. היא אפילו לא יוצרת איתו קשר עין, או מחליפה איתו מילה.

  כאשר מישהו מנסה לדפוק על דלת חדרה, היא לא עונה. היא מגבירה בנגן שלה את מוזיקת המטאל הצווחנית שלה. אני עדיין לא מצליחה להבין איך היא סובלת את זה.

  לפעמים אני חושבת שאמא נעלבת יותר ממה שאני, רק מתוך העובדה שהיא כל-כך רעה אליה. אמא פשוט לא מבינה אותה. אביגיל רוב הזמן נועצת בי מבטים עוינים ומאשימה אותי בכל דבר אפשרי. למרות כל מה שאני מנסה לעשות למענה, מנסה לעזור לה, היא אף-פעם לא מקשיבה לי.

  די לנו לשמוע כבר את התלונות שלה על אמא ואבא. די לה כבר להתנהג כאילו מארק לא קיים, זה בלתי אפשרי. די לה להתייחס אליי כאילו אני עול. היא עול. היא מתלוננת שאני נמצאת עשר דקות במקלחת. היא זו שמיד מוצאת אותי כאשמה כאשר היא לא מוצאת חולצה כלשהי, אף-על-פי שאני לא מעזה יותר להכנס אל חדרה, בטח שלא אל הארון שלה. אני מושא הפריקה שלה. אצלה, הכול הופך לויכוח. היא כל-כך ביקורתית כלפי לפעמים, וזה קורע אותי. אני לא מסוגלת להביע דעה על שום-דבר מבלי שהיא תתעלה עליי, מבלי שהיא תמצא איזה טיעון גס ומקובל מספיק כנגד, כזה שיעמיד אותי במקומי כמו ילדה קטנה וישתיק אותי במיידיות. היא כועסת על שלא עשיתי דבר ביום בו צפיתי בריב ההוא של אמא ואבא, הקש ששבר את גב הגמל. היא עדיין כועסת על שאני עם אמא, והיא בצד של אבא, עם כל ליבה. ובכן, זה קצת מובן. הרי היא זו שירשה ממנו את מנהג שתיית האלכוהול הלא מרוסנת ולקיחת תרופות וההתפרצויות הגסות, או האופי המהורהר והתקופני. כמובן שהוא זה שיהיה מושא האמפתיה שלה.  

  אף-על-פי שלמרות שאני עדיין עם אמא, לצפות בהתגופפויות ובקירבה הלא מקצועית הזו של אמא ומארק זה לא מחזה שובה-לב. אך למעשה, זה חשאי לגמרי.

  זה התחיל ביום שבו ראו את ארבעתנו יורדים יחד במעלית בכדי לנסוע לאיזה משרד. למשרד שבו אני ואביגיל ישבנו וחיכינו הרבה זמן ואחר כך חתמנו על משהו. כאשר שאלו במשרד מדוע שיעבירו את כתובתנו ללקיסנגטון מנהטן, אמא לא ידעה מה להגיד, היא כבר הבינה שכל העסק הזה בלי שום איזה בדיה הגיונית מספיק בכדי לכסות אותו, פשוט לא ילך. אבא היה ידוע במשרד ההוא, ולדעת שאשתו הייתה עוברת לגור עם הסוכן שלה היה מספיק מעורר חשד. כאשר אמא יוצאת מן החדר, היא מספרת לנו בלחש, בלי יותר מדי הסברים, מה היא רוצה שנעשה. היא כופה עלינו לא לספר לאף-אחד עליה ועל מארק. סיפור הכיסוי שלנו הוא שהוא משכיר לנו כמה חדרים בביתו. והעובדה שהוא הסוכן שלה, בתור זמרת ג'אז מקומית, די מכפה על הופעתם רוב הזמן יחד. כמובן שהם לא נוגעים אחד בשני בצורה פרובוקטיבית או לא הולמת בפומבי. אביגיל כמובן מסרבת בתוקף לעשות כדרישתה.

  אך בכדי להשתיק אותה, אמא משלמת לה חמישים דולר פעם בשבוע, לאחר מיקוח של העלאה והורדה. עם מארק זו לא בעיה כלכלית גדולה מדי. למען האמת, זה באמת עוזר. מצד אחד אני שמחה שמשהו יכול לגרום לה לשתף פעולה פעם אחת. מצד שני, אני מאוכזבת שדווקא כסף זה התנאי שלה.

  השבועיים הראשונים בדירתו של מארק נגמרים, ובמקרה אירוני לחלוטין, הם גם השבועיים האחרונים לחופש. הלימודים שלי ושל אביגיל כבר מתחילים בחמישי לספטמבר.

  אני לומדת באחד התיכונים בברוקלין אשר גובל במנהטן. מארק בחר אותו מתוך טיעון שאחיינו למד שם, אבל עכשיו הוא כבר לומד בקולג' מליגת הקיסוס.

  למען האמת, גם אביגיל לומדת במקום שראוי לציין; אוניברסיטת ניו-יורק, זו שיש במנהטן. מארק הצליח להכניס אותה לשם בעזרת קשרים שיש לו. למרבה הפלא, אביגיל מסכימה בשמחה ללכת לשם. ועכשיו שיש לה גם חמישים דולר כל שבוע (בנוסף לכסף שאבא מזרים לה כבקשתה, היות והיא הילדה האהובה עליו), בטח שהיא תוכל לבלות כמה שתרצה.

  לאחר שאמא מספרת לה על התוכנית בהתרגשות, אביגיל לא עונה, היא מהנהנת בהסכמה ובאדישות. לאחר שאמא עוזבת את השולחן אביגיל טוענת לעברי בגיחוך מתנשא, "עדיף לי ללמוד באוניברסיטה הזאת ולמצוא לי עבודה מאשר לבזבז כאן את שארית חיי, כמו שאמא בחרה ברוב חכמתה."

  אני לא אקרא למעבר לתיכון הזה בברוקלין כפתיחת דף חלק. הרי עוד לא התגברתי על אף אחת מהבעיות הקטנות שיש לי, או התהיות המעצבנות שלא עוזבות את ראשי לגבי אמא ומארק, לגבי אביגיל ולגבי עצמי.

  זה פשוט מנופח מדי להגיד שזו התחלה חדשה, ובאופן דיבור מסוים, זה לא מאוד משפיע עליי. אני לא חושבת שהעובדה שעזבתי לסירוגין את התיכון באטלנטיק סיטי השפיעה על מישהו. היו לי בסך הכול שתיים או שלוש חברות קרובות-רחוקות. אולי היינו נפגשות מדי פעם בשביל להכין יחד שיעורים או להתכונן למבחן גדול, או שדברנו מעט בין השיעורים, רכלנו בפתטיות או ינקנו אחת מהשנייה שאלות דביקות על הדלקויות או בנים מעניינים (שגם אלה לא האירו את פניי בתיכון, או ראו בי יותר מ"נערה" אדישה שאולי כלל לא נמשכת לבנים). אבל גם להן לא יכולתי להסביר בפרטנות למה אני עוזבת בהתראה כה קצרה באמצע הקיץ. הן בטוח יסתדרו בלעדיי. 

  אני מתחילה ללמוד בתיכון על שם מנדי הרלוט פורסט, או תיכון מנדי ה. פורסט, או בקצרה, תיכון פורסט. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בתיכון פורסט, זה שהתלמידים הם אינם תלותיים או ביקורתיים בקיצוניות. הם לא נועצים בך מבטים או מאשימים אותך או משתמשים בך כשק חבטות. ובכן, זה לא שהם כולם כאן שקטים ואדישים ומרגישים שהם מיוחדים, כמוני, אבל אני שמחה שהם לא משקיעים יותר מדי תשומת לב במי שלא מעוניין להשקיע בהם חזרה.

  תיכון פורסט הוא פירצה בשבילי, מקלט. רמת הלימודים כאן היא מתקבלת על הדעת, ובכל שיעור אני מצליחה למצוא מקום ישיבה לבד, מאחר ויש כאן כל כך הרבה כיתות עד שיש לפעמים תלמידים בודדים בשיעור אחד.

  לא קשה לי למצוא את עצמי כאן. התיכון הזה הוא כמו מלבן ענקי עם הרבה חלונות זכוכית גדולים, עם ארבע קומות, מסדרון בודד בכל קומה, אולם ספורט באחד מקצוות הקומה הראשונה, ובקצה השני ישנה קפיטריה. למרבה הפלא, אף אחד לא יושב בה כמעט. לכן לרוב אני מצליחה לתפוס לעצמי שולחן לבד מבלי שאף-אחד יסתכל עליי ברחמים או יחשוב שאני פתטית. אמנם הדבר הכי מעצבן שקורה הוא הזמן הקצר הזה שבין השיעורים, זה שנקרא הפסקות. הן אמנם נמשכות בסביבות עשר דקות, אבל בשבילי זה מרגיש כאילו זה נמשך לנצח. אני עומדת באמצע המסדרון כמו פרח קיר, אין לי כאן לאן לפנות, אז אני נדבקת אל התא שלי בלי למשוך יותר מדי תשומת לב ומסדרת אותו רוב הזמן, בטענה שאני חדשה מספיק בכדי לשנות בכל פעם את ארגון החפצים.

  אני בטוחה שאביגיל בסדר, לפחות כשהיא לא ליד אמא או מארק. אף-על-פי שאמא אסרה עליה לשהות במעונות של האוניברסיטה (מתוך הטענה שהיא עלולה לעשות הרבה דברים שאחר-כך לא תהיה גאה בהם, כך שעדיף לה להמנע מהם), אביגיל מנסה כמה שפחות להיות בבית. היא אפילו עובדת בבית קפה כמה שעות בימי שני, רביעי וחמישי. היא יוצאת הרבה בערבים, אני יודעת זאת לפי כך שאני רואה את הבגדים המינימליים שהיא לובשת, ואחר-כך שמה מעל מעיל ארוך בכדי שאמא לא תראה. אני לא בטוחה מה לגבי התרופות שלה, אבל מי יודע.

  היא כבר לא נמצאת זמן רב להחריד בחדר שלה כמו שנהגה לעשות.

  אבל גם במסקנה הזו, אשר מיהרתי כל-כך מהר להאחז בה, אני מרפה מידיי באכזבה, ביום שאני מוצאת את הסכין במגירתה. סכין מוכתמת. על זה אני כבר לא אומרת כלום.

  זה בוקר. אמא שוטפת כלים בכיור הנירוסטה, ואני יושבת על-יד השולחן ואוכלת דגני בוקר בשקט.

  מארק בא ונוגע בכתפה של אמא, מבקש לשטוף אותם בעצמו. אמא מצחקקת, ועובר בי זרם קל ותחושת אי-נוחות מציפה את גרוני. אני מישירה את מבטי אל אביגיל שמסתובבת במטבח ומחפשת דברים בחוסר סבלנות – ללא מוצא.

  היא מעיפה את הצלחת הריקה והכוס שבידיה על הרצפה, ואלה משמיעים קול התנפצות רועם ונשברים לרסיסים זוהרים. אביגיל נוהמת ופוערת את פיה, ואומרת בגועל, "אני לא רעבה יותר." נמהרת, היא חוצה את המטבח בחוסר-סבלנות.

  אמא ומארק נבהלים, אני מוכנית מפילה את כף המתכת שלי אל תוך הקערה בהפתעה.

  "מארק, אני כל-כך מצטערת, היא לא במיטבה. אני מיד אנקה את הבלגן הזה." מהמהמת אמא ורוכנת מטה בכדי לאסוף כמה זכוכיות גדולות.

  אני רצה אחרי אביגיל וצועקת אחריה, "את רוצה שמארק יעיף אותנו חזרה לאטלנטיק סיטי?!"

  גם על זה אני מתחרטת. הרי זה ברור שזה מה שהיא רוצה.

  אני נעצרת ומנסה לנפנף בביטול, אבל היא מסתובבת מיידית ועונה לי בסינון רועם, "לעזאזל, את כל-כך טיפשה לפעמים, בלייק."

  "אביגיל, את פשוט עול עלינו," אני פולטת.

 היא פוערת את עיניה. "אני לא מאמינה שאת אחותי בכלל." עיניה האפורות הגדולות בורקות בעלבון. למרות שתמיד על מבטה נסוכה תוקפנות בועטת, היא כל-כך יפה. הכול בפניה כל-כך פרופרוציונלי, וכך גם בגופה הארוך והנשי שתמיד קינאתי בו. הלוואי שהייתי יכולה להיות כל-כך בטוחה בעצמי ודרמטית והמונית כמוה, ועדיין להראות מושכת. אילו עם דמעות מסקרה על לחיי, שיער מבולגן, בגדים שמוטים ועור עייף, עדיין הייתי יכולה להשאר כל-כך יפה כמוה. היא מסתובבת ועולה במעלה המדרגות במהירות.

  רגליי ננעצות במקומי, ואני נושכת את שפתי.

  עינייה העצובות לא יוצאות מראשי. מעולם לא חשבתי שאני, אוכל לפגוע באמת באביגיל. ועוד לפגוע במילים כל-כך פשוטות וחסרות משמעות, בלי שום כוונה תחילה של לפגוע, אלא רק מתוך התלקחות של הרגע.

  "חכי, אביגיל," אני ממלמלת לעצמי אף-על-פי שאביגיל כבר מזמן נכנסה לחדרה, ואני מתחילה לרוץ במהירות על המדרגות, משמיעה הלמות רועדות עם נעליי במעלה מדרגות הזכוכית.

  ובדיוק ברגע הזה אני שוכחת היכן החדר של אביגיל. אני פותחת את אחת הדלתות ומוצאת כי זה המשרד הישן ההוא של מארק. אני מתעצבנת וטורקת את הדלת בהלמה חזקה. אני פותחת את הדלת צד השני.

  אביגיל יושבת על המיטה, רגליה שלובות תחת השמיכה. בידיה הרועדות, היא אוחזת בסכין כל-כך קרוב לזרועה, בעיניים אחוזות טירוף.

  "לא! מטומטמת, מה את עושה!" אני קוראת וסוגרת אחרי את הדלת. אני מתקרבת אליה, בעוד היא מקרבת באיטיות את הסכין הרועדת אל זרועה. אני אוחזת את זרועה השרוטה, ואת ידה האחוזה בסכין בחולשה אני מרחיקה מהזרוע השנייה.

  "תעזבי את הסכין," אני מפצירה בה, ומנערת את ידה הלופתת את הסכין. אצבעותיה מתנועעות ומפילות את הסכין על השמיכה. אני מתיישבת למרגלות מיטתה, ולוקחת אליי את הסכין. היא מפילה את שתי ידיה על המיטה בהתייגעות.

  אני בוחנת את הסכין. "כמה זמן את עושה את זה?"

  "זה לא משנה." נוחרת ומחככת את ידיה אחת בשנייה בכדי. אני אוחזת בידה ומנסה להפשיל את שרוולי אפודתה בכדי לראות כמה כבר הספיקה לפגוע בעצמה.

  "תעזבי אותי בלייק!" היא גונחת ומנערת את ידיי מעליה בטירוף. "טפילה." מסננת, מביטה עליי מלמעלה מישיבתה על המיטה.

  "אני מצטערת." אני לוחשת. אף-על-פי שאני אמורה לעזור לה.

  "תודה."

  אנחנו יושבות ככה זמן מה. אביגיל על המיטה, תחת שמיכתה, ואני על הרצפה, למרגלותיה, מסתכלת עליה מלמטה. היא לוקחת את הנגן שלה ודוחפת את האוזניות לתוך אוזניה ולוחצת על 'הפעל'. אני יכולה לשמוע עד לכאן את הלמות התופים וצווחות הזמר הממורמר.

  "למה את עושה את זה?" אני קוראת אליה. היא לא שומעת. אני שולחת את ידי אליה ושולפת אוזנייה אחת מתחת לשיערה הבהיר. היא מתעוררת מתרדמתה וגונחת בחוסר הבנה.

  "למה עשית את זה?" אני שואלת שוב.

  "כי משעמם לי." היא מכווצת את שפתיה בסרקסטיות.

  "לא נראה לי."

  "בסדר." היא חוטפת בחזרה ממני את האוזנייה ודוחפת אותה שוב לאוזנה.

  אני מוציאה אותה שוב. "את מתכוונת להגיד לי?"

  "אני מקווה שאין לך בעיה עם אכזבות." מצקצקת ומטלטלת את ראשה ברטינה.

  אני קמה ומתיישבת על המיטה עצמה, על-יד אביגיל. "תגידי לי, זה בגללי?"

  היא מפלבלת בעיניה.

  "זה בגלל אבא?" אני שואלת, מחפשת אחר תגובה במבטה. "בגלל אמא? מארק? הם עשו לך משהו? זה מפריע לך שהם ביחד? שאבא עזב את אמא? שאמא בגדה בו? את שונאת את מארק? הוא עשה לך משהו?"

  "כן! כן!" היא קוטעת אותי בקריאה מתייגעת. "את משגעת אותי..." מוסיפה חרישית. "זה בגלל הכול, את לא משתגעת? איך את מסוגלת לחיות בשקר, כשבבית שלך חיים זוג בוגדים שלא מסוגלים להודות שזה לא בסדר? כשאבא סובל וחי בתחוש שהוא אשם-"

  "אביגיל, אבא לא טוב. את יודעת את זה." אני רוטנת במבט של 'אין-ברירה'.

  "תגידי לי, כאלה הורים את רוצה שיהיו לנו? אני לא יכולה לחיות בשקט כשאבא שקוע לו ברחמים עצמיים בבית, לבד, כשאמא עושה חיים עם החבר המזויף לה. אני לא יכולה לחיות ככה." היא מרכינה את ראשה.

  אני שותקת.

  "אני לא אומרת שאמא הייתה בסדר."

  "אני מקווה שלא." רוגנת אביגיל.

  "אבל נמאס לי שאת כועסת עליי בגלל זה." אני שולחת אליה בחזרה ברטינה.

  "יכולת לעשות משהו."

  "את לא מבינה שלא הייתי צריכה להיות שם בכלל?"

  "את לא מבינה שיכולת למנוע את זה?!" מרימה אביגיל את קולה. "את כל זה, אם רק היית קמה ועושה מאמץ, אולי היינו נשארות עדיין באטלנטיק סיטי-"

  "אביגיל מה לעזאזל קורה לך!" אני שואגת בבהלה.

  "מה את רוצה ממני?!" שואגת אביגיל בחזרה.

  תחילה אני נושפת באפי בחוסר תגובה. "את תמיד מוציאה את הכעס שלך עליי בגלל מה שאמא עשתה." אני טוענת. "או במקרה הזה, על צלחות זכוכית." אני מוסיפה בציניות. "ואני עדיין לא מבינה את הסיבות האמיתיות. מה קורה לך?"

  אביגיל לא עונה. על פניה נסוכה הבעת חוסר סבלנות, והיא מכווצת את עיניה בחוסר רצון. "זה בגללך." היא אומרת באילוץ.

  "מה?"

  "למה את חושבת שאני כועסת עלייך בגלל אמא ואבא?"

  "כי את רוצה שאני ארגיש אשמה."

  אביגיל נאנחת. "למה את חושבת שאני רוצה שתרגישי אשמה?"

  "זה-"

  "כל מה שרציתי," קוטעת אותי אביגיל בהרמת קול, מאטה את קולה. "היה שאולי פעם אחת אני לא אהיה היחידה שתרגיש אשמה."

  אני מהנהנת.

  "את תמיד עשית כל מה שאמרו לך. את אולי לא חרשנית גדולה או צייתנית, אבל את תמיד הקפדת להתנהג כל-כך... ביושר, בצדקנות. תמיד היית זאת שצודקת."

  "על מה את מדברת אבי? את למדת בתיכון הכי מובחר, את היית נשיאת המועצה של בית הספר והייתה לך תעודה מושלמת, מאה בהכול, אפס בעיות משמעת."

  אביגיל בולעת את רוקה. "אני לא בטוחה."

  "שמה?"

  "שאתם יודעים מי אני." פניה של אביגיל מתכווצות ברחמים עצמיים. "אני צריכה עזרה."

  אני מטה את ראשי ומצרה את שפתיי. זה היה כבר ברור מאליו שהיא צריכה עזרה, לא רציתי לעקוץ אותה בנימה צינית כמו שאני נוהגת לעשות כאשר אני מרגישה עליונה. וזה שמחתי שהיא סוף-כל-סוף הפנימה זאת, שהיא מסוגלת לבקש עזרה. "אני כאן." אני רוכנת לעברה ושולחת את ידיי לחיבוק חם סביבה. היא מושכת במהירות באפה ומשפשפת אותו עם גב ידה. ואז היא שולחת את ידיה לחיבוק חזק בחזרה, מתרפקת עם ראשה על כתפי ואני על כתפה.

(the pretty reckless - zombie)