|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עדכונים
הפוסט הזה לא עומד להיות מסודר, אני מקווה שתסלחו לי. אחרי תקופה ארוכה בה לא היה לי זמן בכלל, יש לי מרווח נשימה קצר, ואני חושב שזו הזדמנות טובה לעדכן פה.
כל מיני דברים קרו לי בחודשיים האחרונים, ולא על כולם אני רוצה לדבר. זה אולי אחד השינויים הברורים ביותר בחודשיים האחרונים. הרבה זמן העדכונים שלי לאביטל היו נפתחים ב"ברמה הארועית לא קרה כלום, אבל..." עד שלא היתה לה ברירה אלא לצחוק עלי. עכשיו, דווקא הרמה הארועית עמוסה מאוד, ואני לא מבין כל כך מה קורה בפנים. אני חושב שהתחלתי לבנות את עצמי מחדש, ואובדן המודעות העצמית הוא אולי שלב הכרחי בתהליך. הרי בסופו של דבר זה הניתוח העצמי שמקבע אותנו. אנחנו חושבים על איך אנחנו, אנחנו נותנים תשובות, ואז אנחנו התשובות, לא מי שהיינו. כל דבר נופל על התשובות: הפשוטות, הפשטניות, הקוהרנטיות. אני לא קוהרנטי, אני חושב, למרות שאני מתימר להיות, ואני לא מודע לעצמי יותר. וזו תחושה משחררת.
החלטתי שאני רוצה לנסוע מכאן, לעשות דוקטורט בחו"ל. אני לא רוצה לחזור בי מההחלטה הזו, למרות שזה עלול לקרות. לפני חמש שנים הבנתי שיש לי מקצוע, ושלא בו אני רוצה לעבוד. גם אז אמרתי שאני עלול למצוא את עצמי עובד בו בכל זאת, ושאני אחשיב את זה כשלון שלי. גם להשאר כאן יהיה כשלון שלי. לנסוע ידרוש ממני לוותר על המון דברים שאני אוהב, לפחות לכמה זמן, אבל להשאר יאמר שאני מוותר בעצם על עצמי, על היכולת שלי להיות טוב יותר (לא לאחרים ולא לעצמי, טוב באותו מובן אבסולוטי שאנחנו נוהגים לחתור תחתיו). אני מתכנן להספיק לפני כן לנסוע לחו"ל לחצי שנה לפחות, לטיול אחרי הצבא שמעולם לא נסעתי אליו. אולי פשוט נמאס לי לדחות את הדברים שרציתי לעשות לטובת הדברים שאני צריך לעשות, והבחירה הזו היא בבחינת כיפוף יד עצמי. יש בי דברים שיבחרו תמיד לא להשתנות, ואני צריך להלחם בהם אם אני רוצה שזה יקרה.
אני שונא שעיתונאים מתמללים אנשים כאילו הם מטים גוף ראשון יחיד בעתיד עם נטיית גוף שלישי ("אני יגיד לך"). כולנו אומרים משהו שנשמע כמו "אני יגיד" פשוט מפני שלא הוגים בעברית את האות א', ואז ani agid הופך לaniagid בדיבור מהיר, והדרך לanyagid כבר קצרה מאוד (בספרדית לדוגמא כותבים tambien ואומרים tambyen). זה נכון שאדם צעיר שלא קרא או לא למד כנראה יכתוב גם "אני יגיד", ודי לעיין בתגובות בכל מיני עיתונים כדי לראות את זה, אבל כאשר עיתונאי מתמלל את המרואיין שלו, הוא לא יכול לדעת למה הוא התכוון. אם הוא בוחר להשתמש בנטיית גוף שלישי זו בחירה מודעת להציג את המרואיין באור מגוחך, או "עממי". יש בעברית משלבים ברורים ושונים למדי לכתיבה ולדיבור. אם מישהו יתמלל אותי הוא כנראה לא יעלה על דעתו לומר שאמרתי "ת'מבין, 'ני יסע לדוקטורט בשנה הבאה", למרות שסביר שזה בדיוק מה שאני אומר. אם הוא מתמלל מכולתניק (כן, הכתבה ב"העיר" האחרון היא זאת שהזכירה לי את הנושא) הבחירה הזאת תתן "צבע". צבע צהוב, אם תשאלו אותי.
יש לי חברה. הראשונה שאני קורא לה כך מאז אביטל לפני שנתיים. אני חושב שלפחות בתחום הזה, אני מאושר.
| |
תסביכי אשמה צריכים למות
איזו אחריות אני נושא לפגיעה שאני פוגע לא מדעת באנשים אחרים? איזו אחריות אני נושא לפגיעה מדעת של אדם בעצמו דרכי? לפני חודש הפסקתי לצאת עם בחורה שרצתה ממני יותר משרציתי אני ממנה. לקראת הסוף היא כבר ידעה את זה, אבל רצתה להמשיך ואני סרבתי. כביכול לקחתי אחריות לא רק עלי אלא גם עליה. יותר מזה, אפשר לומר שהתיחסתי אליה כאל מי שלא אחראית על מעשיה, אדם בוגר או לא. בסמסטר שעבר, סטודנטים שלי נפגעו שוב ושוב מההתנהלות הידידותית שלי: נהגתי לומר בכיתה שהיו טעויות שלא היו צריכות להופיע בהתחשב בדברים שלימדתי (שום דבר לא הופנה אל שום סטודנט באופן אישי). פעם אחר פעם היו שנפגעו, ולא עזרו ההבהרות שנתתי.
אני חושב שאחת המגבלות העקריות היום על ההתנהלות שלי, היא פחד פתולוגי כמעט מגרימת סבל לאחרים. זוהי לא מגבלה אלטרואיסטית, אלא מעשה אנוכי ממש - אני סובל כשאני יודע שמישהו סובל בגלל פעולות שלי, באופן ישיר או עקיף. זו מגבלה ממש, היא לא הופכת אותי לאדם טוב יותר. מהרבה בחינות, היא דווקא זו שמאפשרת לאנשים להפגע באמת, כמו שאמרה לי סטודנטית שלי: אתה חייב להפסיק להתנצל כי זה מה שנותן לאנשים זכות להפגע. הרצינות הזאת היא גם זו שאומרת לבחורות שאני יוצא איתן שאני לא משחק, ושאפשר להתיחס אלי בתור משהו רציני, התיחסות שהיא לעיתים קרובות מאוד מוטעית. אני יכול להיות קליל, בדרכי הכבדה, אבל הסרבול של הדאגה לרגשות כל הצדדים המעורבים הופך כל שטות לדרמה.
מה השלב הראשון ומה השלב האחרון בהתנערות מזה? קודם להתיחס לדברים בקלילות מתוך התעלמות ממה שעובר עלי ועל שאר הצדדים בעסק, בתקווה שתחושת האשמה תיעלם, או להבין באיזה אופן נסתר שאין מקום לתחושת האשמה ולפעול רק אחרי שזה יופנם? או אולי זו באמת סוג כזה או אחר של מוסריות גבוהה יותר שפשוט נכנסה לה בדלת האחורית, ללא ספק לאחר שנים של חינוך קתולי בגלגול אחר?
הפסקה האחרונה היתה אמורה להיות האחרונה, אבל היא לא תהיה. בכל הנוגע לנשים, מתחילה להציק לי האפשרות שזה בעצם יישום של פרדיגמות חברתיות טיפשיות עלי ועל אחרים (אחרות, בעצם). אפשר לקחת בתור דוגמא את "עד שלא שכבת לא פגעת", שהוכח כשטות גמורה לאחרונה, או את "אם שכבת אתה חייב להבהיר מראש איפה אתה עומד", שממש מתמחה בלגרום לבחורה להרגיש מטומטמת אם היא נכנסת איתך למיטה, ולכן לדעתי פוגע הרבה יותר מכל אלטרנטיבה. איך זה מרגיש להכנס למיטה עם בחור שהרגע אמר לך "תשמעי, אני לא מתיחס לכל העניין ברצינות, למעשה, אני בכלל לא מעוניין בך, אבל כיוון שאת פה, ואני פה, למה שלא נתפשט", נראה לי שפחות נחמד מאשר לעשות את זה עם בחור שלא אמר כלום, ואחר כך את מבינה ממנו שהוא לא מעוניין להמשיך. או אולי אם אתה לא רוצה יותר אתה אמור לחסוך ממנה את הסקס בכלל, כי היא הרי הבחורה, לא?
| |
נשים בחיי (וממש קצת על ניו יורק)
נעשה הפסקה מתודית משאלת ניו יורק. הואשמתי שאני כותב פוסטים אינפורמטיבים ומשעממים. אני חושב שיש מקום גם לפוסטים שעיקרם העברת אינפורמציה, אבל ניחא. הפעם נדבר על קשרי עם המין אליו אני לא שייך ביולוגית. לאחרונה הסתבר לי שהיחס שלי לנשים שעברו ועוברות בחיי הוא חריג משהו. בעקבות מספר שיחות מורמות גבות על הנושא, חשתי צורך להתוודות על האמת, ולהסביר אותה.
נתחיל בעובדות. אני אוהב כל אישה איתה ניהלתי מערכת יחסים אי פעם, ואני נמשך לכמעט כל ידידה וידידה שלי. כל מיני פרטים טכניים כמו חוסר התאמה, בני זוג, כשלונות מוכחים של הקשרים שהיו או התרסקות וודאית של קשר עתידי נלקחים כמובן בחשבון, וגורמים לכך שאני לא *עושה* כלום עם האהבה הזאת ועם המשיכה הזאת, אבל הם לא מבטלים את עצם האהבה או המשיכה. למעשה, מצב בו אני אפסיק לאהוב מישהי איתה ניהלתי מערכת יחסים, או כזה שבו היא תפסיק לאהוב אותי נראה לי מזעזע. אני גם לא חושב שאני באמת יכול שלא להמשך לידידה שלי.
מה העניין, תשאלו. שאלה טובה. אני לא ממש יודע, אבל יש לי שני חשודים (לפחות). החשוד העיקרי הוא הדבר הזה שנקרא להחזיר אהבה, לרצות בחזרה. שוו בעיניכם את המצב הבלתי אפשרי הזה. שני אנשים שממש רוצים אחד את השני, שאחרי כל סיוטי המיון שאנחנו מעבירים אנשים אחרים, מצליחים (אשכרה) לרצות זה את זה. הסיכוי לדבר כזה הוא כל כך קטן, והמצאותו מרשימה כל כך, שחייבים לשאול איך הוא יתכן בכלל. אני אסיר תודה לכל בחורה שאני רוצה וגם רוצה אותי. הרכות שהרציה הזו מעוררת בי, מדהימה אותי לפעמים. החשוד השני הוא חוסר ההפרדה שאני עושה בין הערכתי לאנשים לבין משיכה אליהם ברמה כלשהי. עם גברים המשיכה הזאת פשוט לא תופסת מימד מיני, אבל די ברור שהיא קיימת. א. היקרה טענה שעם שני חברי הטובים אני מנהל מערכת יחסים אפלטונית. אבחנה חדה כל כך, שהיא כואבת. באופן טבעי אני מעריך מאוד את האנשים שאני רוצה סביבי, ואפילו יותר את הבחורות שאני רוצה בתור בנות זוג. זה שלא הלך ולא ילך לנו לא אומר שההערכה הזאת הלכה לאן שהוא. היתרון של חשוד מספר שתיים הוא שהוא מסביר בקלות גם את שאלת המשיכה לידידות. אולי החברה האלה משתפים פעולה.
איך כל זה עלה? בביקורי בניו יורק פגשתי שוב בחורה יקרה עד מאוד איתה יצאתי בעבר. מערכת היחסים הקצרה שלנו היתה איומה, זוועתית, והצליחה להשתמש בנקודות החלשות של כל אחד מאיתנו. היא לא כל כך רצתה להיות איתי בקשר אחר כך, והקשר ניתק לגמרי כאשר היא פגשה את הגבר איתו נסעה לניו יורק. לפני פחות משנה שמעתי שהיא התחתנה. הסבירות שהייתי פוגש אותה שוב היתה נמוכה עד מאוד, לולא החבר הניו יורקי שלי היה יוצר איתה קשר בעצמו, וכשהיא שמעה שאני עומד להגיע, היא הביעה רצון לפגוש אותי. מכיוון שכאמור המצב בו אני לא יכול לדבר עם מישהי איתה הייתי בקשר פעם נראה לי איום, נפגשנו לקפה. היה כיף מאוד. היא יפה מתמיד (טוב, תמיד היא היתה יפהפיה), מאושרת מתמיד, ונשואה מתמיד. מאוד שמחתי לראות אותה כך, והשיחה שנהלנו היתה נינוחה יותר ומעניינת יותר מכל השיחות שנהלנו כשיצאנו, לפני ארבע שנים או יותר. עכשיו אני כבר לא צריך לסייג את "אני בקשר עם כל הבחורות שיצאתי איתן", ולהזכר בכאב בקשר שלנו.
אולי זה פשוט שהן ממש בסדר הבחורות שיצאתי איתן. חכמות, מרתקות ומושכות אחת אחת.
| |
דפים:
|  כינוי:
bridecakebaker בן: 49 Yahoo:
bridecakebaker
 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
