איני זוכרת אם כבר בעבר התייחסתי לדברים שאני הולכת להעלות כעת, ואם כן, אזי אני מבקשת את סליחתכן. ועדין אני חשה צורך אקוטי להעלות את הדברים שכן הם מקבלים בימים האחרונים משנה תוקף וחשיבות עבורי.

שתים מן הבנות המקסימות ביותר שהכרתי כאן, וכן עליי להודות כי אני נקשרת עד מאוד לכל אחת ואחת המוכנה לשוחח איתי, סיפרו לי על מצבן המתדרדר. ועליי להודות כי חטאתי להן כי אני ממש לא יודעת מה לומר, כיצד לסייע, אני חשה חוסר אונים איום ונורא שאיני יודעת כיצד להקל עליהן, לשרש לחלוטין את הכאב האיום הזה שהן חשות.

אני חשה עוד יותר נורא על כי איני מסוגלת להתכתב עם אחת מהן, בתדירות הדרושה, שכן היא אישה צעירה מופלאה, באמת ובתמים מופלאה, על רקע העובדה שאני חשה כאב פיזי של ממש מפלח את גופי לשניים בכל פעם שהיא מציינת בפניי עד כמה היא חשה כה שמנה, רופסת, משותקת. ואני פשוט יושבת לעתים מול הדף הריק ונמנעת מלהשיב באותו רגע, כי איני יודעת כיצד לעודדה, והרגע הזה נמשך לעתים ימים. ואולי אני מפקירה אותה דווקא כאשר היא הכי זקוקה לי? אני רק יודעת שאני חוטאת לה, חוטאת לה בכך שאיני יודעת מה לעזאזל לומר לה...

בחורה מקסימה אחרת ציינה בפניי שהיא חשה שהיא הולכת ונשאבת לתהום ללא מוצא ואני כמו מטומטמת חוששת שקשקשתי לה חצאי אמירות פסיכלוגיות בגרוש. כאן אני חשה שאני פשוט נהגתי בה בצורה איומה, שכן על אף העובדה שחשוב לי להכיל את הכל, את כולם, ואני כל כך אוהבת אותה, אני חושבת שפשוט נהגתי בה בחוסר רגישות/ חוסר הבנה חוסר של משהו בטוח, השאלה היא רק של מה..., וכן אני אוכלת את עצמי על כך כעת.

זהו המלכוד 22 הפרטי שלי, הגהינום האישי שלי, שכן אני שמחה שהן מוצאות בי אוזן קשת, או עיניים המבקשות לקרוא את דבריהן אך במקביל איני יודעת מה לומר כאשר הן כותבות לי עד כמה הן מתייסרות שכן איני יודעת כיצד להקל על כאבן.

אולי זהו מרחק הזמן שלי מהפרעתי האישית, (אתן יכולות לטעון שזהו תירוץ מצוץ- מה שאולי נכון), אולי מרוב שאני עדין מסוכסכת עם גלית שאיבדה את השליטה על חייה בעת ה"א שלה איני מסוגלת להכיל דווקא אותן באותו רגע שבו הן חשות שהן מאבדות הכל, כי אני בתוכי זועמת על המצב האיום הזה, על הסיטואציה שבה אתה חש משותק, מכוון את חייך סביב ועל פי תכתיבי ההפרעה, אותם רגעים שבהם הכל סוגר עליך ואתה מתקשה לנשום, לתפקד אפילו להעמיד פנים שהכל בגדר "בסדר". וזה אולי מתבטא בכך שאיני יודעת מה לומר וכנראה שגם לא כיצד לומר את הדברים.

ואלה מספר שורות שאני מבקשת לכוון אליהן שכן אני חשה מבוכה איומה על כי לא ביטאתי את הדברים בדוא"ל, אני מתנצלת בפניכן על שאיני יודעת מה לומר לכן, על שכל מה שיש לי להציע לכן הנו נסיוני שאולי לא שווה דבר, אך רק ממנו אני מסוגלת לשאוב דוגמאות. אני מתנצלת על כי איני מסוגלת להכיל בצורה מתאימה יותר, ראויה יותר, רהוטה יותר,  את כאבכן, שאין לי מילים מנחמות באמת, כי איני יודעת אם יש כאלה.

אני מקווה שאיני מצטיירת כמתנשאת בפניכן כאשר אני כותבת לכן עד כמה אני מעריכה אתכן, עד כמה על אף פער הגילאים בינינו אני למדה מכן, וכן, אני בפירוש רואה בכן נשים צעירות מבריקות, עם תעצומות נפש בלתי רגילות.

אני מתביישת בכך שכאישה בת 34 אני חשה חוסר אונים כה משווע ולא מסוגלת לעודד אתכן כראוי ואתן ראויות לכל העידוד והמילים הטובות דווקא ברגעים אלה. אני בכוונה מנסה לעתים להציב את המרחק האקדמי ביני לבינכן שכן אני חוששת להישאב בעצמי, שכן אני יודעת על מה אתן מדברות ומאבקי להמשיך לחיות את חיי ללא האנורקסיה הוא כה הפכפך ושברירי בעצמו. אני חשה לעתים שאני צועדת על קליפות ביצים, שאני מזויפת כי אני עצמי מתמודדת עד היום, בכל יום, בכל רגע עם האנורקסיה שלי, מתחבטת באם היא באמת מאחוריי, מנסה לדבוק באיזון שאני כופה על עצמי, מנסה שלא להישאב מחדש.

וכן, אני נקשרתי ונקשרת אליכן עד מאוד ואתן הפכתן להיות חלק כה משמעותי בחיי, הרבה מעבר לסמינר מחקרי ותזה שאני מייחלת שתגיע אחריו. הפכתן להיות חלק ממני, ואני חשה שאיני משיבה לכן את החלק הראוי שבי, אני מתנצלת. וכאן החלק הכי פחות אתי כמדומני, ואם טיספוקווין תקרא את הדברים היא בטח תחייך לעצמה... אני כל כך מעריכה אתכן בשל מי שאתן מבעד לשורות, הצעירות שאתן חופשות אותי אליהן- אתן, גם אם איננו מכירות האחת את השנייה בעולמנו הפיזי, ואולי חציתי את כל הקווים האתיים הברורים.... אולי. לעזאזל הקווים...

אני כותבת את השורות הללו בשעה הזויה שכן כבר יומיים איני מצליחה לישון על רקע הצורך הזה לכתוב את הדברים, כי הם ניצבים לי במרכז החזה כחומה סינית נושמת ממש (וזה מתבטא כמובן בפואטיות שתקפה אותי פתאום ואני מתנצלת אני מוכרחה לנסות לישון כי מחר אני נוסעת לאוניברסיטה ומיד לאחר מכן שבה לכתוב את הסמינר המחקרי שלי).

ושוב, סליחה

שלכן,

גלית

זהו פוסט הנכתב בהשראת כתבה במגזין הנשים "לאישה"- מודה אני נוהגת להציץ בו שכן אימי מנויה לו.

הפעם מצאתי כתבה מעניינת למדיי הנושאת את השם- "את עסוקה בדיאטות? בתך עלולה לפתח הפרעת אכילה!". מספר נתונים מעניינים העולים ממנו:

א. ישראל מובילה בעיסוק של בני נוער בדיאטות מבין מדינות המערב.

ב. בין 19% ל- 25% מבני הנוער בארץ סובלים מפתולוגיות הקשורות באכילה, במשקל, דיאטה, מאי שביעות רצון מגופם ומדחף עז לרזות.

ג. ילדות בגילאי 8-9 מפתחות כיום הפרעת אכילה זמנית בניגוד לעבר בו פיתחו ילדות על סף גיל ההתבגרות 11-13 תסמיני הפרעות אכילה על רקע היעדר יכולתן להתמודד עם שינויים פיזיולוגיים  החלים בגופן. 

ד. 57 % מילדים ממוצא יהודי בגיל בית הספר היסודי בישראל אינם מרוצים מגופם, 40% נוקטים אמצעים לרדת במשקל.

אחת השאלות המרכזיות העולות בכתבה הנה: האם אנו כנשים, האימהות לבנות, מעבירות תסביכים הקשורים ברזון, בקיבעון הזה במשוואה: רזון= יופי, נורמה= קבלה חברתית= יופי= הצלחה.

ד"ר שירי שדה שרביט פסיכולוגית קלינית מהיחידה לטיפול בהפרעות אכילה במרפאת הנוטירם מעלה-

א. מחקרים מורים כי ככל שהאם עסוקה יותר בדיאטות, הפרדת מזונות, ספירת קלוריות, ממלילה שנאה כלפי גופה כך עולים הסיכויים שבנותיה תפתחנה הפרעות אכילה, שכן ילדות לומדות מתוך חיקוי.

ב. מחקרים מוכיחים כי נערות הנוטות לביקורת עצמית גבוהה מצויות בסיכון גבוה לפתח הפרעת אכילה- טוב היא קצת איחרה את הרכבת בסוגיה הזאת, מתנצלת על הציניות...- ביקורת ישירה או עקיפה על מבנה גופה של ילדה עלולה להובילה לפיתוחה של הפרעת אכילה.

ג. אין להתייחס למזון כאל אויב, ראוי ללמד את הילדים לאכול מזונות התורמים לגוף תוך הקניית מידע על ערכיהם ותרומתם.

ד. יש לבדוק מהם התכנים אליהם נחשפות בנות ברשת, אסור לאסור איסורים גורפים על תכנים, אך יש לגלות מעורבות- שכן נמצא כי ככול שישנם יותר איסורים על תכנים קיימת אפשרות לפתח ה"א- אני רואה עצמי אדם אורייני, אני מתקשה להבין את הקשר הזה.

על כל פנים, עליי להודות כי זוהי סוגיה המעסיקה אותי כאישה מופרעת אכילה, המצופה ביום מן הימים להביא ילדים לעולם. ואכן אחת הסיבות שאינני ששה אל עבר אימהות הנה כי איני יודעת כיצד אתמודד בעצמי עם השינויים הצפויים במשקל גופי וכמובן איני יודעת אם לא אעביר בהעברה בין דורית, כפי שנטען בכתבה, את הפרעותיי לבתי.

אני זוכרת כי אימי העסיקה עצמה רבות עם משקלה, אפילו עם משקלי, היה לה חשוב כי לא אהיה ילדה שמנה, הציבה אותי במשטר דיאטטי מגיל 5, אך אני לא מאשימה אותה כלל בהפרעתי שלי. אני פשוט חוששת כי אני עם עברי עלולה כן להעביר את מערכת היחסים המורכבת שלי עם מזון- משקל- דימוי גופני, גם אם אני מאוד מודעת להשלכות, באופן אפילו בלתי מודע הלאה, אל מי שתהיה בתי.

האם אתן חושבות כי בהכרח זוהי גזירת גורל, האם אנו כמופרעות אכילה עתידות לגדל את הדור הבא של מופרעי האכילה? האם הפרעתנו שלנו קשורה באימהותינו? האם ניתן לייחס לפחות בחלקה את הפרעתנו שלנו לתגובות ביקורתיות, הקנטות שספגנו מצד הורינו? 

חומר למחשבה,

גלית

בנות יקרות,

אני מבקשת לחלוק אתכן חוויה שבתחילה לא ממש ידעתי כיצד לעכלה ולעבדה אך לאחר מעשה אני חשה גאווה לא מבוטלת על כי אולי וכך אני מקווה הצלחתי להוביל לחשיבה מעט אחרת אודות הבלוגים כאן וקהילות ווירטואליות העוסקות בהפרעות אכילה, שחברותיהן כמונו מופרעות אכילה. 

סיפור המעשה הוא כזה, קיבלתי דוא"ל מאחת ממרצותיי שביקשה את דעתי על עמדתה של סטודנטית הרוצה לכתוב על פרו אנה כעל גלישת באינטרנט הנובעת מתוך פנאי במובן של הנאה,  היא קראה כי פרו אנה מבקשים לעודד אחרים לאמץ הפרעת אכילה, שיש בלוגים ופורומים כאלה בהם מעודדים לאימוצה של האנורקסיה ומעניין אותה לדעת האם יש בבלוגים האלה הנאה.

אזי בראשית הדברים תמכתי במה שאותה מרצה ציינה, היא מתמחה בתחום של פנאי ואינטרט והיא חוקרת בעצמה כעת קבוצות תמיכה של אנשים הלוקים בדיכאון וכיצד האינטרנט מסייע להם לשבור את מעגלי הבדידות הפיזית בה הם מצויים- נושא שהוא בעצמו מרתק, שהסבירה שמתוך ניסיונה כחוקרת, קבוצות תמיכה מקוונות מבקשות להעניק תמיכה רגשית, חברתית לאנשים המצויים במצב נפשי זה או אחר, אך אין בכך עניין של פנאי במובן של הנאה- כייף/ פאן.

שנית, הסברתי בקצרה מה אני יודעת בינתיים מן הספרות ומדברים שאני קוראת בפוסטים שלכן ובדיאלוגים עמכן, (כמובן, וזה מובן מאליו מבלי להסגיר שמות בלוגריות או כל פרט מזהה, אלא בקווים כלליים מאוד אחדים מן הדברים העולים כאן), בעיקר את העובדה שהשיח כאן אינו שיח של הנאה ואינו מיועד לפחות על פי כל הבנות עמן אני משוחחת וכאלה המגיבות לפוסטים שלי, לא נועד במכוון להפיץ את בשורת הפרעת האכילה, איש אינו מבקש "להפיץ את אנה" וישנן בנות רבות המבקשות אפילו את הצעירות ה- Wannarexic- המבקשות לאמץ הפרעת אכילה, שמבקשות להניאן מן העניין.

אך החשוב מכל ועל זה אני גאה יותר מכל, ציינתי בפני אותה סטודנטית שראוי ראשית להבין את הדבר הבא: 

ישנו הבדל עצום בין מה שמכונה במחקר תנועת פרו אנה, שנוסדה על ידי צעירים וצעירות המחזיקים בהשקפת העולם הרואה באנורקסיה אורח חיים נרכש/ נבחר, מאפיין זהותי שיש להתגאות, מתנגדים לכל טיפול המוצא להחלמה מאנורקסיה ומעודדים לאמץ תפריטים "בריאים" ברוח התנועה, לבין האופן המאוד ליבראלי וחופשי בו חוטאים גם אמצעי התקשורת וגם חלק מן החוקרים כאשר את כל הפעילות המקוונת (האינטרנטית) אותה מקיימות ביניהן מופרעות אכילה הם מקטלגים באופן סמי קטגורי/ גורף תחת השם המאוד לא מייצג- "אתרי פרו אנה". 

השם עצמו "אתרי פרו אנה" הנו בעצם המצאה תקשורתית, שבה החלו עושים שימוש בעצם אמצעי התקשורת הבריטיים.

ובסוף הדוא"ל ביקשתי להבהיר כי אני גלית (וחתמתי גם בשמי המלא) כמופרעת אכילה הכותבת על סמך מילותיהן של מופרעות אכילה כמוני מבקשת באותה הבהרה לתקן תפיסה מעוותת זו, שכן באותה המידה שאתן כאן מבקשות לקדם מודעות להיבטיה השונים של ההפרעה, אני מבקשת לקדם מודעות לעוול שנגרם ללא מעט נשים צעירות הכותבות בבלוגים כאן.

חברי וחברות התנועה פרו אנה קיימים, אך הם מהווים בעיני מיעוט יחסי בתוך הרשת, מיעוט שגם לו יש קול ואמירה, כי על אף העובדה שעמדותיהם מסכנות אותם בראש ובראשונה, וכולנו יודעות מהן ההשלכות הפרטניות של הפרעות האכילה, הם כאן.

מאידך לבוא לטעון באופן גורף כי כל אלה הכותבים וכותבות כאן אודות התמודדותם עם ה"א מבקשים לעודד אחרים ללכת בדרכם הנו טעות, אמירה שיפוטית שלא תורמת לשום דיון ולשום שיח אמיתי המבקש להבין מה תרומת הבלוגים, למי ועל רקע מה- לשמחתי לא רק אני אומרת זאת אלא עוד קומץ חוקרים בעלי מוניטין לא מבוטל ואמירה חשובה עד מאוד בעיני.

אז זהו, אני מקווה שגם אתן חשות זיק של גאווה, שכן על אף העובדה שזה לא פשוט לבוא ולומר ברייש גלי, תקשיבו שמי גלית ואני אנורקטית/ אנורקטית בדימוס/ מופרעת אכילה בשיקום, או כל תואר אחר, ברגע שמדובר בבלוגים במה שנעשה כאן, אני פתאום חשה מגובה על ידי דבריכן לבוא ולומר במוצהר, ראו אתם טועים, ראוי שתקראו, תפנימו, תכירו באמת בטרם אתם מבקשים להביע עמדה כזאת או אחרת.

שלכן, 

גלית

נ.ב. עדכון מעט עצוב שאני חבה לכל אלה מביניכן שתמכה בי כאשר איבדנו את ניוקי, שלחנו יחד עם אישי רקמות של כלבנו המתוק לביופסיה, והסתבר לנו כי ניוקי שלנו בסופו של דבר לקה בסרטן אלים בכבד שלא הייתה כל דרך להביס וגם לא היינו יכולים לאתר זאת בשום בדיקה שאינה מיועדת לאיתור ואבחנה של אותו סרטן. אזי, הדבר היחידי המנחם אותנו הנה הידיעה כי נאבקנו על חייו יחד איתו ככל שיכולנו וכי בשנתיים וחצי שהוא היה איתנו והעניק לנו כל כך הרבה אהבה, אנחנו עשינו כל שביכולתנו להעניק לו את המיטב מעצמנו.

יחד עם אישי המקסים החלטנו שאיננו מצרפים אל משפחתנו הגרעינית בן משפחה נוסף על ארבע עד אשר לא נדע שאנו מסוגלים לתת לו הכל מהכל כפי שעשינו עם המזונב המקסים שהיה לנו. אנו מודעים לכך שאף כלב לא ימלא את מקומו של ניוקי, אנו לא נאמץ כלב שיהיה במקום, אלא אחד שיעמוד בפני עצמו, אך עד אז, נמתין מעט ונשקם את חיינו.

גלית

היי לכולן,

הפוסט הזה נכתב בהשראת שתי בלוגריות מתוך הטבעות שלנו כאן, הראשונה רורשאך שאני מקווה שהיא מודעת למידת הערכתי העצומה אליה ככותבת וכאדם שציינה בפניי במספר הזדמנויות כי לדעתה דבריי מעוררים את הקוראים בהם להרהר בדברים ואני באמת מקווה שאולי כך הדבר- שכן אם אני מצליחה בכך אזי זהו שכרי האמיתי, והשנייה הנה אנה 3> המאתגרת אותי רבות בכתיבתה, בדברים אותה העלתה בבלוג האישי שלה ובעיקר בפוסט האחרון שפרסמה המלווה אותי מזה שלושה ימים, מהרגע שנחשפתי אליו בעצם עם שובי לכאן לטבעות, (פוסט שכדאי לחלקנו לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו, הוא מעלה תובנות רבות היכולות לשמש אותנו כהשראה לתובנות משלנו אודות עצמנו בעצם)  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=713727&blogcode=12794749

אנה 3> ציינה בפוסט שלה שני דברים שאינם מניחים לי, הראשון מתייחס לכל אותן צעירות המבקשות לאמץ את האנורקסיה נרבוזה, המבקשות טיפים ועצות כיצד להפוך לאנה והעובדה כי בעיניה זה מורה על מצוקה איומה אף גדולה מזו של אלה מאיתנו מופרעות האכילה הנתונות בהתמודדותנו בה"א שלנו. והדבר השני אותו אני מוכרחה להעלות במילותיה:

"עוד עניין שרציתי להתייחס אליו.

במהלך הכתיבה שלי בבלוג פנו אלי מספר בנות בבקשת עזרה לרדת במשקל. וספציפית בבקשת עזרה "להגיע לאנה". טיפים איך לרעוב.

אני רוצה להסביר לכן שאני לא מומחית. אני לא דיאטנית. אני לא יודעת כמה צריך לאכול ומה. אני לא יודעת למה אתן יורדות או לא יורדות וכמה. אני באמת לא יודעת. והכי חשוב, אני לא רוצה להיות חלק ממה שיוביל אתכן למקומות נוראים כל כך שרק בדיעבד תוכלו להבין. 

אני אף פעם לא דחיתי אתכן, אני מנסה לעזור לכן כמה שאני יכולה, להיות שם בשבילכן ואני מקווה שאתן רואות את זה. אבל רק שתבינו שאני באמת לא יכולה לעשות הרבה חוץ מלהיות עבורכן אוזן קשבת."