איני זוכרת אם כבר בעבר התייחסתי לדברים שאני הולכת להעלות כעת, ואם כן, אזי אני מבקשת את סליחתכן. ועדין אני חשה צורך אקוטי להעלות את הדברים שכן הם מקבלים בימים האחרונים משנה תוקף וחשיבות עבורי.

שתים מן הבנות המקסימות ביותר שהכרתי כאן, וכן עליי להודות כי אני נקשרת עד מאוד לכל אחת ואחת המוכנה לשוחח איתי, סיפרו לי על מצבן המתדרדר. ועליי להודות כי חטאתי להן כי אני ממש לא יודעת מה לומר, כיצד לסייע, אני חשה חוסר אונים איום ונורא שאיני יודעת כיצד להקל עליהן, לשרש לחלוטין את הכאב האיום הזה שהן חשות.

אני חשה עוד יותר נורא על כי איני מסוגלת להתכתב עם אחת מהן, בתדירות הדרושה, שכן היא אישה צעירה מופלאה, באמת ובתמים מופלאה, על רקע העובדה שאני חשה כאב פיזי של ממש מפלח את גופי לשניים בכל פעם שהיא מציינת בפניי עד כמה היא חשה כה שמנה, רופסת, משותקת. ואני פשוט יושבת לעתים מול הדף הריק ונמנעת מלהשיב באותו רגע, כי איני יודעת כיצד לעודדה, והרגע הזה נמשך לעתים ימים. ואולי אני מפקירה אותה דווקא כאשר היא הכי זקוקה לי? אני רק יודעת שאני חוטאת לה, חוטאת לה בכך שאיני יודעת מה לעזאזל לומר לה...

בחורה מקסימה אחרת ציינה בפניי שהיא חשה שהיא הולכת ונשאבת לתהום ללא מוצא ואני כמו מטומטמת חוששת שקשקשתי לה חצאי אמירות פסיכלוגיות בגרוש. כאן אני חשה שאני פשוט נהגתי בה בצורה איומה, שכן על אף העובדה שחשוב לי להכיל את הכל, את כולם, ואני כל כך אוהבת אותה, אני חושבת שפשוט נהגתי בה בחוסר רגישות/ חוסר הבנה חוסר של משהו בטוח, השאלה היא רק של מה..., וכן אני אוכלת את עצמי על כך כעת.

זהו המלכוד 22 הפרטי שלי, הגהינום האישי שלי, שכן אני שמחה שהן מוצאות בי אוזן קשת, או עיניים המבקשות לקרוא את דבריהן אך במקביל איני יודעת מה לומר כאשר הן כותבות לי עד כמה הן מתייסרות שכן איני יודעת כיצד להקל על כאבן.

אולי זהו מרחק הזמן שלי מהפרעתי האישית, (אתן יכולות לטעון שזהו תירוץ מצוץ- מה שאולי נכון), אולי מרוב שאני עדין מסוכסכת עם גלית שאיבדה את השליטה על חייה בעת ה"א שלה איני מסוגלת להכיל דווקא אותן באותו רגע שבו הן חשות שהן מאבדות הכל, כי אני בתוכי זועמת על המצב האיום הזה, על הסיטואציה שבה אתה חש משותק, מכוון את חייך סביב ועל פי תכתיבי ההפרעה, אותם רגעים שבהם הכל סוגר עליך ואתה מתקשה לנשום, לתפקד אפילו להעמיד פנים שהכל בגדר "בסדר". וזה אולי מתבטא בכך שאיני יודעת מה לומר וכנראה שגם לא כיצד לומר את הדברים.

ואלה מספר שורות שאני מבקשת לכוון אליהן שכן אני חשה מבוכה איומה על כי לא ביטאתי את הדברים בדוא"ל, אני מתנצלת בפניכן על שאיני יודעת מה לומר לכן, על שכל מה שיש לי להציע לכן הנו נסיוני שאולי לא שווה דבר, אך רק ממנו אני מסוגלת לשאוב דוגמאות. אני מתנצלת על כי איני מסוגלת להכיל בצורה מתאימה יותר, ראויה יותר, רהוטה יותר,  את כאבכן, שאין לי מילים מנחמות באמת, כי איני יודעת אם יש כאלה.

אני מקווה שאיני מצטיירת כמתנשאת בפניכן כאשר אני כותבת לכן עד כמה אני מעריכה אתכן, עד כמה על אף פער הגילאים בינינו אני למדה מכן, וכן, אני בפירוש רואה בכן נשים צעירות מבריקות, עם תעצומות נפש בלתי רגילות.

אני מתביישת בכך שכאישה בת 34 אני חשה חוסר אונים כה משווע ולא מסוגלת לעודד אתכן כראוי ואתן ראויות לכל העידוד והמילים הטובות דווקא ברגעים אלה. אני בכוונה מנסה לעתים להציב את המרחק האקדמי ביני לבינכן שכן אני חוששת להישאב בעצמי, שכן אני יודעת על מה אתן מדברות ומאבקי להמשיך לחיות את חיי ללא האנורקסיה הוא כה הפכפך ושברירי בעצמו. אני חשה לעתים שאני צועדת על קליפות ביצים, שאני מזויפת כי אני עצמי מתמודדת עד היום, בכל יום, בכל רגע עם האנורקסיה שלי, מתחבטת באם היא באמת מאחוריי, מנסה לדבוק באיזון שאני כופה על עצמי, מנסה שלא להישאב מחדש.

וכן, אני נקשרתי ונקשרת אליכן עד מאוד ואתן הפכתן להיות חלק כה משמעותי בחיי, הרבה מעבר לסמינר מחקרי ותזה שאני מייחלת שתגיע אחריו. הפכתן להיות חלק ממני, ואני חשה שאיני משיבה לכן את החלק הראוי שבי, אני מתנצלת. וכאן החלק הכי פחות אתי כמדומני, ואם טיספוקווין תקרא את הדברים היא בטח תחייך לעצמה... אני כל כך מעריכה אתכן בשל מי שאתן מבעד לשורות, הצעירות שאתן חופשות אותי אליהן- אתן, גם אם איננו מכירות האחת את השנייה בעולמנו הפיזי, ואולי חציתי את כל הקווים האתיים הברורים.... אולי. לעזאזל הקווים...

אני כותבת את השורות הללו בשעה הזויה שכן כבר יומיים איני מצליחה לישון על רקע הצורך הזה לכתוב את הדברים, כי הם ניצבים לי במרכז החזה כחומה סינית נושמת ממש (וזה מתבטא כמובן בפואטיות שתקפה אותי פתאום ואני מתנצלת אני מוכרחה לנסות לישון כי מחר אני נוסעת לאוניברסיטה ומיד לאחר מכן שבה לכתוב את הסמינר המחקרי שלי).

ושוב, סליחה

שלכן,

גלית