כל כך הרבה זמן... אפילו שכחתי את ההרגשה של לאהוב מישהו. אבל אני לא מרגישה מוכנה.. אני לא מרגישה שהוא מוכן.
אולי זה לא הזמן, אולי הוא לא מרגיש כמוני. אולי אני בכלל לא מרגישה. זה כל כך מבלבל.
ותמיד אחרי שאני אומרת שכל העניין הזה הוא בלבול שכל אחד גדול מיד אחרי זה עולה לי בראש; אז מה? גם ככה לא אכפת לי.
ואז אני חושבת על זה איזה עוד שלוש פעמים ומבינה שהבאתי את זה על עצמי.
זהו, כבר לא אכפת לי. לא ממנו לא מכם ובמיוחד לא מעצמי.
כל הרחמים העצמיים האלה זה בולשיט. הכל רק הצגה.
המסיכה הזאת שחיברתי לי לפנים עם דבק שלוש שניות לא יורדת. ואני מפחדת שהיא גם לא תרד.
מה לי ולכם? מה לי ולעולם? אני שואלת את זה כבר הרבה זמן.. לא מצאתי תשובה.
מה יעזור לי? השלמה. שהכל ככה כי ככה. שהעולם לא כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
שהדמות בדמיון שלי זאת לא אני. שהקינאה שאני מרגישה היא קינאת סתם
ושאם הגוף שלי חלול זה בגלל שרצחתי את כל מה שהיה שם בפנים.
לכו תדעו.. אולי זאת רק השפעה של עוד יום ראשון מעיף
תחילתו של עוד שבוע מאבק.. מילא.
but i still wonder.. how long must we sing this song?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
