בכל יום שאני נשבר,
בכל שניה שאני חושב,
האמת תוקפת,אך המציאות דועכת.
רגשותיי הם האויבים הכי גדולים בכל תקופת חיי,
אני לא יודע מי אני,
אני פוחד כל כך,
אני לא מכיר את עצמי.
שברים של מחשבות,שוברים עוד חלק מהדימוי העצמי שלי,
סדקים בגופי,חתכים,שורות כואבות של זכרונות.
לפעמים אני מקבל משב רוח של השלמה,
אבל אז אני קובר את עצמי עוד יותר באדמה,בעפר המת שנמצא במוחי,
לפעמים אני חושב שאיבדתי את השפיות,
ולפעמים אני לא מצליח להבין מהי השפיות.
אני חייב לכתוב את הרגש הזה אני חייב,
אך ככל שאני כותב,כך אני מבין יותר,
אי הוודאות,לא ניתנת לכתיבה,
אין תרופה לפצעים,
הכל רק יספג,ישאר במוחי,בחדרי ליבי.
את הרגש הזה,אני אצליח לזכור,
אך לא יצליח לשכוח,
איבדתי את כל קווי המחשבה.