אני מקרבת את המקלדת הכי קרוב ונוח שאפשר. מחכה שכל המילים יצאו החוצה. לא מהר מידי, בכל זאת, זה נורא מפחיד לשחרר. 
אני לא בוכה. יש מחנק אבל אין דמעות. השרוולים מקווצים ליד המרפקים למרות שקר. אני חייבת להרגיש. אני רעבה נורא והדרך לארוחת הערב עוד לא מתקרבת לשיש במטבח. זה בכלל לא חשוב. יש משהו בתוך הראש שלי. הוא לא עוזב. אף פעם. במשך השנים למדתי איך לחיות איתו, אפילו בשלום, לפעמים. אני צוחקת כל כך הרבה. כל כך כל כך הרבה. והכל גועש ורועש ומתפוצץ מבפנים לפעמים, אבל הצחוק שם. אני בכלל לא יודעת מה אני אומרת. אני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים לכל כך הרבה אנשים ואני כבר לא זוכרת איזו מילה שייכת למי. לפעמים זה בא בכפילויות. אני לא יודעת אם זה הצורך הזה שהכל יהיה בסדר, או לפחות שהמצב ישאר כפי שהוא, רגע לפניי שהכל מתפוצץ. אני גם לא יודעת למה החודשים האחרונים היו קשים כל כך. אבל זו עובדה. כולם אומרים שאני רגישה מידי, שאני "אופטימית מהסוג המטומטם". אף פעם לא הבנתי מה זה אומר אבל הייתה הסכמה כללית על העניין הזה. אני מניחה שזה קשור לעובדה שאני פתוחה מאד ומחליטה להתעלם מכל הסכנות שכרוכות בדבר. או אולי דווקא העובדה שאני צריכה להרגיש חום גדול שעוטף אותי, כל הזמן בערך. ואז כשהוא נגמר זה כמו לחזור לאותה עיר אפורה ומסריחה שאף פעם לא אמצא את דרכי בה. אף פעם לא הייתה לי בעיה להתגבר. על מישהו על משהו, זו לא הבעיה. אני חושבת שהכל קורה ומתבסס על מאית השניה שהמילים נכנסות כמו חץ חד נורא לתוך הגוף ואז שוקעים במן בועה שחורה שכזאת, וכל כך קשה לצאת ממנה. כל הזמן הזה חשבתי שאני כועסת. על זה שהיה לי טוב ואז זה נגמר, הרבה. ועל זה שכולם הולכים בסוף. אבל אני לא באמת יודעת לכעוס, אני יודעת להיות עצובה נורא, ואז לצחוק על עצמי עד שהאמת והדמיון ה"מצחיק" כביכול נראים אותו דבר. מישהו אמר לי פעם שאני לא מפחדת להפגע, עובדה שכל פעם אני נכנסת לקשרים ונותנת את כל כולי, וזה נראה כאילו אני לא מבקשת כלום בחזרה. הוא גם אמר שזה חבל. ניסיתי למצוא את המילים להסביר שהכל כל כך הפוך ואז זה נעצר בבום כל כך גדול שהרגשתי איך אני עפה אחורה. אני לא יודעת אם זה נכון, ואם זה כך אז באמת חבל. יש בי משהו שלא נותן לי לכבות את הרגש, מכריח אותי לטבוע בתוכו, לנסות לספוג את כולו. אני חושבת שאותו המשהו הזה גורם לי להאמין שיש אנשים שעושים לי טוב. לא יודעת אם במאת האחוזים, אבל זה אפשרי. עובדה.
לפעמים אני מדמיינת איך הם מסתכלים עליי מהצד לרגע ויש להם צביטה נוראית של פספוס לשלוש שניות בערך.