מאתיים טיפות של אושר

תודה לך אלכסנדרה על הפוסט שכתבת. זה נתן לי אומץ לכתוב על מה שקרה לי. לצערי הפוסט נמחק ואני משחזרת אותו.

יש לי סיפור לספר, ואני אספר אותו כדי להעלות מודעות. מודעות מחוללת שינוי.

נתחיל מהסוף.

בגיל 18 הכרתי בחור והתאהבנו ושכבנו. מעט לפני כן הבנתי למה מפחיד אותי כשהזין של גבר עומד. הבנתי מאיפה זה נובע. הבנתי למה שנים רבות לא היו לי ידידים כלל, שלא לדבר על בני זוג. פחדתי שאם הזין של גבר עומד, שום דבר לא יעצור בעדו מלנסות להגיע לסיפוק. והבנתי שזה לא נכון. זו תופעה ביולוגית שכל מה שהיא מעידה זה המשיכה שהגבר חש באותו רגע לאישה שמולו. אף גבר נורמלי לא ינסה לכפות את עצמו עליה.

נחזור שלוש שנים אחורה. בגיל 15 החלטתי שדי. אין לי חבר ואני רוצה אחד. אין לי אפילו ידיד. כל השנים האלה לא ממש היה לי אחד, רק חברות. אז ניגשתי לבחור חביב מכיתתי והצעתי לו לצאת. היה לנו דייט נחמד, וכשגופינו נגעו לקראת הנשיקה, הרגשתי את האיבר שלו נעמד. פחדתי.

כיתה ו'. סוף יום לימודים, נשארתי אחרונה בכיתה וסיימתי לארוז את התיק. הנפתי אותו על גבי וכשהתחלתי לפסוע אל עבר הדלת ידעתי שמשהו לא כשורה.  הילד הלבקן נכנס, כמו הופיע משום מקום, לא שמעתיו בבואו. הוא החל משלח עליי שולחנות (הם גדולים ומספיקים לשישה אנשים), כדי למנוע ממני לצאת. פחדתי. אבל הפעם הבנתי מה הוא עושה שלא הבנתי בכיתה ב'. הוא מנסה ל-צ-ו-ד אותי. לשלוט עליי. לגרום לי להרגיש חסרת אונים. החלטתי לא לפסוע במהירות ובפאניקה החוצה. ידעתי שהתנהגות כזו רק תוביל אותו לרדוף אחריי. לאט לאט, כמעט בלי שירגיש, פסעתי בשולי החדר עד שהגעתי לדלת. הוא בינתיים שינה כיוון ונכנס לכיתה. אני חמקתי החוצה.

כיתה ד'. הילד הלבקן מבקש שאהיה חברתו. פחדתי ממנו. שיקרתי לו שההורים שלי לא מסכימים לי.

כיתה ב'. פעם הראשונה והאחרונה ששיחקתי משחק תופסת נשיקות. זה משחק בו נבחר בן שרודף אחרי בנות ואת מי שהוא תופס הוא מנשק בלחי. לילד היה מבט חמדן כשהוא הסתכל לעברי. היססתי, מה הוא זומם? הסכמתי לבסוף.

בהתחלה הוא רדף אחרי שאר הבנות. אני ברחתי למקום שחשבתי שהוא לא יחפש בו. הוא מצא אותי ולאחר מרדף קצר הוא תפס אותי באמצע המסדרון של כיתה ב'. הלב שלי מפרפר רק מלחשוב על זה.

מול העוברים והשבים, הוא דחף אותי על הקיר, נצמד אליי עם גופו המלא, המזיע והלבקני. ונישק אותי ישר על הפה. לא בלחי, לא מה שהסכמתי לו. אלא בפה, תוך שהוא מכריח אותי להישאר במקומי.  עד היום אינני יודעת אם האיבר שלו עמד או לא. אבל זה לא כי אינני יודעת, אלא כי אני לא רוצה לדעת. כי אפילו אני מתקשה להאמין שילד בגילו מסוגל לזה. אבל הוא מסוגל לזה.

כשסיפרתי לאמי זכרונה לברכה, היא אמרה לי "אבל מורנייה, למה לא בעטת לו בביצים??". לאחר שקיבלתי הסבר למה זה ביצים ולמיקומן, היא שאלה "אם לא זה, אז למה לא לפחות שברת לו את המשקפיים?". התביישתי לענות לה. התביישתי להגיד שפחדתי מה המורים יגידו. שלא יאמינו לי. שיחשבו שלשבור משקפיים לילד לבקן (יש להם בעיות ראיה קשות) זה גרוע יותר ממה שהוא עשה לי. עד היום אני מקבלת תגובות כאלה מאנשים. מה, הייתם ילדים.

אנשים כאלה זה אנשים שלא עברו דבר כזה. הם שואלים, איך ידעת שהמגע הזה לא רצוי. איך ידעתי? האינסטינקט הכי ראשוני של תינוק זה לדעת מה נעים לו ומה לא. ואני הייתי בת שש. שש! זה הרבה יותר בוגר מתינוק. ואני אזרוק לאנשים אלו עוד עצם: בחופש הגדול לפני כיתה ב' הכרתי ילד מחולון שהציע לי שנתנשק בפה. הסכמתי. ונהניתי מכל רגע! אני והוא ברחנו מאחיו הקטן בניסיון להמשיך להנות מהנשיקה הזו. המגע הזה היה רצוי לי. איך ידעתי שזה רצוי לי? ככה.

את הילד הלבקן ראיתי פעם אחת גם בגיל ההתבגרות. כל מה שרציתי היה להכניס לו את אותה הברכייה לביצים. אבל המבט שעלה על פניו שרמז שהוא זיהה אותי, היה שוב אותו מבט חמדני וזומם, רק הפעם הוא היה נראה מעוות עוד יותר. פחדתי והלכתי לפני שיתקרב אליי.

שמו יותם סחייק. לא אכפת לי שיגלו מי אני בגלל זה. נשים ואנשים צריכים להיזהר ממנו ולכן כתבתי את שמו. אני לא יודעת מה הוא עבר בילדות שגרם לו להרוס את הילדות והנערות שלי, ולכו דעו של מי עוד. אני לא יודעת אם הוא אי פעם הצליח להבריא נפשית ולהיות נורמלי ומכבד. אבל אם אני אי פעם אראה אותו שוב, הוא יקבל ממני את הברכייה הזאת.

מורנייה.

לא מזמן נתקלתי באדם חביב ומבוגר, בעל ניסיון חיים רב. מסיבה לא ברורה הרשיתי לעצמי להיפתח אליו. אולי צמאוני לדעה מחוץ למעגל הדעות המצומצם של חבריי והאנשים בעלי הניסיון סביבי שמספרם מצומצם הביא אותי לכך.

בשיחתנו, שנמשכה שעתיים ושהרגישה כמו חצי שעה לכל היותר, דיברנו על חתונה בגיל מוקדם כפיתרון לחסך העצום שיש לי בחיים בסדר וברוגע כתוצאה מאותו הסדר. או בשימוש המילולי של השיר של שרית חדד, שלהתחתן זה להסתדר בחיים, ומתוך כך - להיות מאושרת.

אני לא מסכימה איתו שצריך ממש להתחתן לשם כך. אני מאמינה שלחיות עם בן זוג זה מספיק. הוא הרחיב ואמר שילדים זה אושר ושהם יאהבו אותך בלי תנאי ואת אותם. ושאפשר להמשיך ללמוד והתפתח ביחד איתם.

הוא שאל אותי: "ממה את מפחדת?"

"אני חוששת שיהיה לי בן זוג ושהכל ייראה מושלם, ושלשם שינוי אאמין שיהיה רק טוב, ואז תבוא הכאפה ואתעורר ואגלה שהוא ואני פרודים. אני חוששת להישאר לבד ושהטראומה שבגילוי הזה תדפוק אותי".

"לכן את ממציאה לעצמך את הפחדים האלה" השיב הוא.

"את חכמה, נבונה, מקשיבה ובוגרת, ויש לך גם עוד מעלה, שאת יפה; את מוכנה לזה, ואת יודעת מה את רוצה. אל תפחדי, תלכי ותמצאי את בן הזוג שאת רוצה מתוך כוונה שהוא יהיה האחד. אל תפחדי מזה יותר. אין לך סיבה אמיתית לפחד".

חשבתי על הדברים שלו והבנתי שהוא היחיד בעולם הזה שמסוגל להגיד לי את הדברים האלה, כי מצד אחד הוא לא באמת מכיר אותי אך מצד שני הוא בעל ניסיון רב מספיק להבין את החשש היחיד המשתקף על פני ליבי לעין כל. אנשים צעירים פחות מבינים את העניין הזה, מה גם שמחנכים אותנו שחתונה וילדים זה דבר שיש להתרחק ממנו כמה שיותר. ואלו הם אותם האנשים שתמיד תוהים 'איך ההיא מתחתנת בגיל כזה צעיר? 24??', או 'מה הוא מציע לה נישואין, הוא אפילו לא התחיל את התואר שלו...'.

גם הבנתי שהאדם לא מפחד להיות לבד. הפחד האמיתי של האנושות כולה היא להיות עם עצמנו לבד. עם הפחדים הקטנים שלנו לבד. לפחד מהחושך עם עצמנו, כשאין משענת. לפחד מסרטים מפחידים עם עצמנו; מזה שאין מי שמשיב לנו על שאלותינו, גם שהתשובה היא שתיקה כיוון שאין באמת תגובה. זה לא שאין. אלא שאני לעצמי לבד, זה אני עם עצמי לבד.

'איזהו הגיבור? הכובש את יצרו.'

קשה להיות עם עצמנו, ולא בכדי. אנשים נהפכים למוזרים כשהם לבד, מתפתחים להם כל מיני הרגלים מוזרים ודיבור לעצמם (באחרון אני מצטיינת), הם מתחילים לחשוש ממגע עם אנשים אחרים לפעמים, ובכלל נוח להם יותר עם עצמם מאשר עם אחרים. בתור יצור חברתי מאוד, התפלאתי לגלות שמגורים לבד גורמים לי לתחושות האלו, שיותר נעים לי לשבת בגפי ולצפות בטלוויזיה במשהו שאני אוהבת עם האוכל שאני אוהבת, מאשר לחלוק אותו עם מישהו ולהצטרך לשטוף גם את הכלים שלו אחרי זה.

מעטים הם אלו המנצחים את הפחד הזה באמת, שכובשים את יצרם, או למעשה, את פחדם. שהולכים למנזרי שתיקה, שמקבלים את העצמי ונותנים לו מקום אמיתי, שמבינים זה את הלבד של זה, שמקדשים את הרגע שבו הם ראו שקיעה יפיפייה עם עצמם, ולא ממהרים לצלם ולשתף את הרגע הזה בפייסבוק. מעטים הם אלה שנהנים מלהיות עם עצמם ושלא נהיים מוזרים בעקבות זאת. זה קשה, אבל זה אפשרי, ומה שניסיתי לומר לאיש שפגשתי הוא שאני קודם כל צריכה לדעת איך זה להיות לבד, לא לפחד מזה יותר, ואז אוכל להיות בזוגיות. כי אם פתאום אמצא את עצמי לבד, אדע שיש לי על מי לסמוך ועם מי להיות - עם עצמי.

מורנייה