מאתיים טיפות של אושר

עובדת בעבודה קקה.

עוזרת ללקוחות.

משועממת.

אפילו את הקורס בקורסרה לא מסיימת.

מנסה להקליט קליפ ויוצא טו מאץ' פוליטקלי קורקט.

מכינה מרק לארוחת צהריים.

לא משביע.

מפה לשם, יאללה עבודה בחיפה?

לא בא בטוב, לא בא לי לצאת מהבית והזוגיות שבנינו יחד. לא זורם.

מורנייה

כלום לא נוגע..

רק המבט שלך.

אני לא מאמינה שאני מצטטת את דודו טסה.

בכל אופן, לענייננו:

גיליתי שיש לי נטיה לכעסנות יתר, אותה למדתי מאבי. בשנים האחרונות, מפאת גילו, הוא מאבד סבלנות לעיתים יותר ויותר תכופות ותמיד על דברים לא הגיוניים. אני מבינה שבסה"כ משהו עצבן אותו וזה מצטבר לו עד שזה מתפרץ. השאלה היא לא איך להסתיר את הכעס, אלא מדוע הכעס בכלל שם, מבעבע בו? עכשיו אני צריכה לשאול את עצמי את אותה השאלה. לפעמים זה מה שמונע ממני להיות מאושרת, כעס על משהו דבילי ולא חשוב. אני לא יודעת להניח לדברים, אני בלתי מתפשרת ואני שונאת לסבול בגלל עצמי.

אומרים שהאויב הכי גדול שלך הוא עצמך. זה נכון. אנחנו פשוט לא שמים לב לזה ביומיום. פשוט לא שמים לב. אני לא שמה לב שאני מתרגזת משטויות. אני לא שמה שאני צוברת כעס ואז מוציאה אותו במקום אחר, בזמן אחר, בלי יכולת לשלוט על זה. אני לא שמה לב שאני מגבירה את החרדות שלי לכדי דברים שמאיימים על הקיום שלי. לכך שאני מייצרת לעצמי מציאות עם מכשולים שאינם שם. או שגם אם הם שם, הם לא כאלה משמעותיים ושאמורים לעורר כזו חרדה מפניהם וחוסר שינה.

אני חששתי שאני בהיריון. לא חלקתי את זה עם שי, כי לפי שיטת ההימנעות שלי מהיריון, אני לא אמורה להיות בהיריון. גם כל הסימנים מצביעים על כך שאני לקראת קבלת הוסת הבאה שלי. אין מדובר בשיטת ספירת ימים או כל דבר מוזר ולא בטוח שכזה. מדובר בשיטה שדורשת אימון ותרגול רב לפני השימוש בה, הכרת גופי הספציפי וכיצד הוא מגיב למצבי לחץ וכיוצא באלה, ושדורשת הדרכה מקצועית שאותה קיבלתי ממיכל שונברון.

הסיבה שלא חלקתי עימו את חששי היא שהוא בעצמו חושש מזה כל כך שהוא הדביק אותי בחשש שלו. אחרי הכל, זו פעם ראשונה שאני מעזה עד כדי כך לבטוח בשיטה, ובתוך כך, בעצם, לבטוח בגופי שלי. הוא לא בוטח בי ובגופי בעניין זה, ולאחר שיחה נוקבת שהייתה לנו בנושא של "אם תהיי בהריוון, מה תעשי עם הילד?", הוא לא אהב חלק מהתשובות שהצגתי לו, וגם אני לא אהבתי חלק מהתשובות שהוא הציג לי.

ובכלל, החלטתי לא להתקשר אליו בזמן הקרוב. כשאדם אומר לך שהוא מעוניין לבלות את הזמן לבדו בימים האחרונים שלפני יציאה לאבט"ש, כשהוא יודע שבכך שהוא עושה את זה לא נתראה לפחות שבוע וחצי, אם לא יותר, גם אם לא מתכוון לרמוז משהו, זו התנהגות שעשויה לנבוע מאנטיפתיות או מחוסר הערכה למה שיש לו בידיים. הוא כבר אמר לי לפני כמה ימים, כשראה שאני מאושרת ומחייכת מאוזן לאוזן, שהוא אמנם מאושר, אך לא כמו פעם, ואולי אף פחות ממני. כשלי זה היה מפריע שהוא מאושר יותר ממני הוא פטר אותי בכך שכזה הוא. הייתה לו בעיה לראות אותי מאושרת יותר ממנו או שפשוט לא הבין למה הוא לא מאושר כמוני.

וגם, הלימודים שלי. הו, הלימודים שלי. השם ישמור אותי בכל מה שאני עוברת עם קורסי הקיץ האלה. עם זה שאני מקבלת בחילה כל פעם שאני רואה ספרה או אות יוונית, או צריכה לחשוב על אלגוריתם למימוש פונקציה בתכנות שלא מעניינת לא אותי ולא את מי שבודק אותה. קשה לי כל כך עם זה. קשה לי שאני מרגישה טיפשה, קשה לי עם זה שעדיין לוקח לי 10 ימים לסיים עבודה בתכנות, ממש כמו פעם. קשה לי עם זה שאני רוצה חופש, כל כך רוצה חופש!!!!! בניתי על החופש הזה בערך מהסמסטר הראשון שלי, והנה אני בסמסטר קיץ כשבתקופה היחידה שאולי אוכל לצאת לחופש, יש מועדי ב'. שי יוצא לחופשה מרוכזת של שלושה שבועות, כשבשבוע האחרון הוא טס לחו"ל, בלעדיי. אני לא יכולה להצטרף. אני רוצה שנלך לצימר ביחד, אבל כרגע צריך לראות אם בכלל נמשיך להיות ביחד. אני לא אוהבת התנהגויות אנטיפתיות.

שכחתי אצלו את הכרטיס שלו שנותן הנחה באופטיקנה, וכשחזרתי לקחת אותו, הוא עדיין לא שינה את דעתו ורצה, לדבריו, "להתחפשן" לבד. זה כל כך לא היה לי נעים, שהיה לי רגע שחשבתי לא לקחת ממנו את הכרטיס. שהרגשתי שאני לא יכולה שהוא יעזור לי מהבחינה הזו אם הוא לא רוצה בנוכחותי שם. שהוא בעצם "קונה" אותי ומבקש אותי רק כשהוא רוצה אותי שם, וכשלא, אז לא. למה בכלל זה קורה שהוא לא רוצה אותי שם? מה אני מפריעה לו להתחפשן כשאני שם לומדת לצידו? הוא לא רוצה לאהוב אותי ולנשק אותי? הוא לא מתגעגע אליי? הוא לא אוהב אותי? מה קורה פה?

אין לו מספיק הערכה אליי. ובכן, פרט לדברים טכניים, אני לא מתקשרת אליו. במילא הוא אמר שיהיה לו קשה ליצור איתי קשר בגלל שעות השמירה הדפוקות, שביניהן הוא יישן. אז בסדר, יהיה בסדר.

בינתיים אני מרגישה שאין לי חבר, כי זה לא חבר תומך: חבר שלא מתקשר, שלא רוצה בנוכחותי איתו, חבר שאני לא יכולה לחלוק איתו את חששותיי מההריון ושהוא ירגיע אותי, ולו רק כדי שלא אני אצטרך להיות זו שכל הזמן מרגיעה אותו. אז החלטתי להעמיד פנים שאין לי חבר. אני פשוט אלמד ואעשה את הסידורים שלי וזהו. אני עוברת דירה ביום שני, ושוב אבא שלי יצטרך לסחוב איתי דברים. אף אחד אחר לא יעזור, כי שי באבט"ש. ואח"כ שי בחופש מרוכז, ואז הוא טס לחו"ל בלעדיי, ואז הוא יוצא להדרכה ורואה אותי אולי פעם בשבועיים, כי מה לעשות שזו תהיה כבר תקופת מבחנים ואני לא אוכל לבוא אליו כל אימת שהוא פנוי.

אז זהו לבינתיים, הגיע הזמן לתכנת.

מורנייה.

מקודם ישבתי עם אבא שלי במטבח ודיברנו קצת על החיים, ומה ארצה ללמוד בהמשך. ביולוגיה או רפואה? התלבטות קשה.

ואמרתי לו שכל פעם הוא מייעץ לי לבחור במקצוע אחד מביניהם ואז משנה את דעתו לשני. אמרתי לו שאי אפשר ככה. אמרתי לו שאני רוצה זמן לילדים (העתידיים בע"ה). בפייסבוק כתבו לי שכדאי שאמצא תואר בעקרות בית. אני רוצה לבכות.

ואבא שלי אמר שהיום אין זמן לילדים לא משנה במה עובדים. ושהאישה נתונה במצב לחץ כי היא גם נמצאת בבית וגם עובדת. אמרתי לו שהמדינה הזאת שובניסטית. שהרי גם אם הבעל שלי ירצה להיות עם הילדים שלו כדי לחלוק עימי את הנטל, יצפו ממנו להיות יותר ממני בעבודה. בא לי לבכות.

זין, אני אקים עסק משלי שבו נשים וגברים יקבלו זכויות שוות. לא הוגן שרק האמא תכין את ילדים למיטה, והאבא יבוא רק כדי לתת להם נשיקת לילה טוב/להלביש אותם ולתת להם נשיקת לילה טוב. שהאמא תהיה שם מ4 אחה"צ והאבא מ7 או 8. אני רוצה זמן חצי-חצי עם הבעל העתידי שלי, ולא שאני אצטרך לחזור יותר מוקדם רק כי ממנו מצפים להישאר.

חרא עולם!

גם כשהתחלתי לדבר על זה עם בן-זוגי, לא נראה לי שהוא אהב את הרעיון שאלך ללמוד רפואה. נכון שאני בחיייים לא אתן לגבר שלי להחליט בשבילי מה אלמד ומה אעשה, אבל מה אם בן הזוג שיהיה לי יתגרש ממני? אני זוכרת שבתור לקוסמטיקאית, הייתה שם רופאת נשים העוסקת בהסרת שיער במכוני לייזר, והיא אמרה לי שבעלה התגרש ממנה. אני לא אומרת שזה סוף העולם, גם ההורים שלי התגרשו הרי, אבל להישאר לגדל את הילדים לבד... מי אמר שאותו בעל יהיה אפשר לסמוך עליו שלא ייעלם לו? או שייתן את הכסף וילך לחפש לו אישה אחרת? אבא שלי מאוד שונה בנוף הגרושים בהתנהגותו כלפי הילדים שלו. ואמא שלי גם סמכה עליו מספיק כדי שיישאר בתמונה פעמיים בשבוע לפחות. הוא גם היה קונה איתנו פעם בשבוע אוכל לבית של אמא, וכשאמא חלתה הוא בא לגור איתנו וטיפל בנו כמו אמא ואבא ביחד. נשבעת לכם שבא לי להכין לו מתנה מפוצצת לכבוד יום ההולדת שלו.

הלוואי שבחיים היו מבטיחים לי דברים. כמו למשל, שיהיה לי זמן לילדים שלי למרות העבודה. כמו שלי ולבעלי יהיה זמן שווה איתם ואחד עם השני. כמו שאוכל לתמוך כלכלית לפחות כמו בעלי (לא שארוויח מינימום וגם הוא, אלא ששנינו ביחד נרוויח משכורת נאה שתהיה שווה בשווה, לכל המתחכמים שביניכם). כמו שבמקום בו אעבוד לא תהיה אפליה מגדרית לגבי השכר.

אני צריכה להתקשר עם כמה פמיניסטיות, אחלו לי בהצלחה.

זזתי, לילה טוב!