לא מזמן נתקלתי באדם חביב ומבוגר, בעל ניסיון חיים רב. מסיבה לא ברורה הרשיתי לעצמי להיפתח אליו. אולי צמאוני לדעה מחוץ למעגל הדעות המצומצם של חבריי והאנשים בעלי הניסיון סביבי שמספרם מצומצם הביא אותי לכך.
בשיחתנו, שנמשכה שעתיים ושהרגישה כמו חצי שעה לכל היותר, דיברנו על חתונה בגיל מוקדם כפיתרון לחסך העצום שיש לי בחיים בסדר וברוגע כתוצאה מאותו הסדר. או בשימוש המילולי של השיר של שרית חדד, שלהתחתן זה להסתדר בחיים, ומתוך כך - להיות מאושרת.
אני לא מסכימה איתו שצריך ממש להתחתן לשם כך. אני מאמינה שלחיות עם בן זוג זה מספיק. הוא הרחיב ואמר שילדים זה אושר ושהם יאהבו אותך בלי תנאי ואת אותם. ושאפשר להמשיך ללמוד והתפתח ביחד איתם.
הוא שאל אותי: "ממה את מפחדת?"
"אני חוששת שיהיה לי בן זוג ושהכל ייראה מושלם, ושלשם שינוי אאמין שיהיה רק טוב, ואז תבוא הכאפה ואתעורר ואגלה שהוא ואני פרודים. אני חוששת להישאר לבד ושהטראומה שבגילוי הזה תדפוק אותי".
"לכן את ממציאה לעצמך את הפחדים האלה" השיב הוא.
"את חכמה, נבונה, מקשיבה ובוגרת, ויש לך גם עוד מעלה, שאת יפה; את מוכנה לזה, ואת יודעת מה את רוצה. אל תפחדי, תלכי ותמצאי את בן הזוג שאת רוצה מתוך כוונה שהוא יהיה האחד. אל תפחדי מזה יותר. אין לך סיבה אמיתית לפחד".
חשבתי על הדברים שלו והבנתי שהוא היחיד בעולם הזה שמסוגל להגיד לי את הדברים האלה, כי מצד אחד הוא לא באמת מכיר אותי אך מצד שני הוא בעל ניסיון רב מספיק להבין את החשש היחיד המשתקף על פני ליבי לעין כל. אנשים צעירים פחות מבינים את העניין הזה, מה גם שמחנכים אותנו שחתונה וילדים זה דבר שיש להתרחק ממנו כמה שיותר. ואלו הם אותם האנשים שתמיד תוהים 'איך ההיא מתחתנת בגיל כזה צעיר? 24??', או 'מה הוא מציע לה נישואין, הוא אפילו לא התחיל את התואר שלו...'.
גם הבנתי שהאדם לא מפחד להיות לבד. הפחד האמיתי של האנושות כולה היא להיות עם עצמנו לבד. עם הפחדים הקטנים שלנו לבד. לפחד מהחושך עם עצמנו, כשאין משענת. לפחד מסרטים מפחידים עם עצמנו; מזה שאין מי שמשיב לנו על שאלותינו, גם שהתשובה היא שתיקה כיוון שאין באמת תגובה. זה לא שאין. אלא שאני לעצמי לבד, זה אני עם עצמי לבד.
'איזהו הגיבור? הכובש את יצרו.'
קשה להיות עם עצמנו, ולא בכדי. אנשים נהפכים למוזרים כשהם לבד, מתפתחים להם כל מיני הרגלים מוזרים ודיבור לעצמם (באחרון אני מצטיינת), הם מתחילים לחשוש ממגע עם אנשים אחרים לפעמים, ובכלל נוח להם יותר עם עצמם מאשר עם אחרים. בתור יצור חברתי מאוד, התפלאתי לגלות שמגורים לבד גורמים לי לתחושות האלו, שיותר נעים לי לשבת בגפי ולצפות בטלוויזיה במשהו שאני אוהבת עם האוכל שאני אוהבת, מאשר לחלוק אותו עם מישהו ולהצטרך לשטוף גם את הכלים שלו אחרי זה.
מעטים הם אלו המנצחים את הפחד הזה באמת, שכובשים את יצרם, או למעשה, את פחדם. שהולכים למנזרי שתיקה, שמקבלים את העצמי ונותנים לו מקום אמיתי, שמבינים זה את הלבד של זה, שמקדשים את הרגע שבו הם ראו שקיעה יפיפייה עם עצמם, ולא ממהרים לצלם ולשתף את הרגע הזה בפייסבוק. מעטים הם אלה שנהנים מלהיות עם עצמם ושלא נהיים מוזרים בעקבות זאת. זה קשה, אבל זה אפשרי, ומה שניסיתי לומר לאיש שפגשתי הוא שאני קודם כל צריכה לדעת איך זה להיות לבד, לא לפחד מזה יותר, ואז אוכל להיות בזוגיות. כי אם פתאום אמצא את עצמי לבד, אדע שיש לי על מי לסמוך ועם מי להיות - עם עצמי.
מורנייה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come