מאתיים טיפות של אושר

כשהייתי ילדה, היו לי חברות בלבד. לא ידידים. כל "ידיד" נהיה מיד חבר. בשנתיים האחרונות הסביבה שלי התמלאה בבחורים. למדתי להכיר בחורים כידידים באמת ושהעם הגברי יכול להוות לא פחות ידיד מאשר כל אישה בסביבתי. בקיצור יש דבר כזה ידידות בין שני המינים. יש לה מגבלות: בניגוד לחברה שיכולה להיות שם בכל השתפכות נפשית שלי ואני אהיה שם בשבילה כי זה מה שחברות עושות, לא כל ידיד יוכל לעשות את זה בלי להתאהב בך. אצל נשים התאהבות בחברה זה נורמטיבי ולא מלווה בצורך לזיין אותה. כי זו התאהבות נפשית. זה, אגב, מה שלדעתי מאפשר לנשים סטרייטיות לחלוטין להתאהב באישה ומשם להמשיך את זה גם למשיכה מינית. אלו שאין להן את זה במפורש בגנים, בכל מקרה.

אז עכשיו יש לי יותר ידידים מחברות, אנשים שאני מתגעגעת אליהם וגם לא מפחדת להגיד להם את זה, כי אני יודעת שזה הדדי ושהם לא נמשכים אליי או משהו. אבל מרוב ידידים אני בעצמי קצת שכחתי איך מוצאים את האחד.

זה כאילו כפיתי על עצמי פרינזדון. גם כשכבר יש מישהו שמעורר את התשוקה, אני לא נותנת לעצמי להתקרב, כי לרוב הם ממסגרות שאני רוצה לשמור על תחושה טובה שלי בהן. כמו נגיד מישהו שהכרתי באקרו. הוא לא טוב לזוגיות, כי יש לו אופי מאוד לא יציב בשבילי, אבל אני כן נמשכת אליו. ואני יודעת בודאות שהוא נמשך אליי, הוא דאג ליידע אותי. אבל לא בא לי לקלקל את התחושה כשאני מגיעה לאקרו ורואה אותו ואז במקום רק להנות מהמעוף, אחשוב דברים בקשר אליו. אני גם לא רוצה לפגוע או להיפגע ממנו ואז לא יהיה לי נעים להיות איתו שם באקרו. ואני לא חושבת שמישהו מאיתנו יוותר על האקרו.

אני עדיין לפעמים קצת מודעת לעצמי כשאני שרה ליד גברים. ראיתי בחורים שזה היפנט אותם וחלקם לא יצאו מההיפנוט הזה. אני לא רוצה שמישהו ירצה אותי רק כי התחשק לי לשיר לידו ולהראות לכולם שאני יודעת לשיר (רברבנית שכמוני). למשל כשהייתי בים עם ידיד מהאקרו, עמדתי במרחק רב אחד מהשני במים בערב ורק אז הרשיתי לעצמי לשיר כך ששאון הגלים ימסך את הצליל.

וגם הבנתי שרוב הבחורים הם לא גברים. הם אנשים נחמדים ויכולים להיות להם תחומי עניין משותפים איתי, אבל הם לא מתאגרים אותי. הם לא מעניינים אותי במידה כזו שאהפוך עולמות בשבילם. שאכין להם ארוחה מרצוני (אני לא מהבשלנים), או שאעשה איתם דברים שאף פעם לא עשיתי עם אף אחד אחר (ע"ע ויקטור), כמו לטפס בפעם הראשונה על הר באמת גבוה או לשתות עד שכרות טוטאלית, או לדחוף את עצמי אל הגבולות בכל תחום אחר שלי. הם לא יודעים לגונן עליי באמת. קשה להם להבין את סבכי נפשי המתפתלות, ובצדק, יש שם הרבה בלגן ודרוש מישהו עם בגרות מנטלית ורגישות גבוהה כדי להבין. תארו לעצמכם שכשהשתכרתי עם ויקטור אני זו שהלכה וקנתה את הוודקה, אני! אני הרגשתי מספיק בטוחה לאבד את עצמי לידו, כי ידעתי שהוא יתפוס אותי בנפילה למטה, אם תקרה כזו. אני הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו בזה.

זה ממש כמו באקרו, כשהגבר מרים את ידיו כשאני עולה בקפיצה לאווירון בלי להחזיק איתו ידיים, והן שם מחכות לתמוך בי במקרה שאפול או אצטרך לייצב את עצמי. אני לא נופלת אבל עצם זה שהן שם נותן לי תחושה ששומרים עליי. וכשהוא מנחה אותי בצורה מסוימת איך להגיע לתנוחה הרצויה ואני מבינה את ההסבר שלו (כשאתה באוויר וצריך לכוון את ידיך ורגלייך אחורה קדימה ולצד כשאתה לא יודע מה זה צד מפיו של המסביר..) כי אין בו לחץ או אפילו טיפת אי ביטחון בעצמו... זה גבר. במקרה של אקרו לא כל גבר שיתנהג ככה יהיה הגבר בשבילי, אבל הוא בהחלט יהיה פרטנר טוב לאקרו.

בקיצור, אני לא מנסה לחפש את הגבר, אבל אם הזדמנויות נקרות בדרכי להכיר מישהו, אני לא אהסס (למרות הבושה) ואשאל אותו אם הוא מעוניין. לשם שינוי אני אזום, כי עכשיו ברור לי שזה מה שאני מחפשת. די לי בבחורים, אני רוצה גבר, ואם יש רק גבר אחד כזה בשבילי, כך יהיה.

מורנייה

נ.ב. אראגון תורגם ממש גרוע ועדיין פולש לחלומות שלי בלילה. מצד שני, יכול להיות שזה בגלל העובדה שניסיתי לדחוס אותו אל מוחי במהירות אור של כל הספר ביומיים. אני מתה לקרוא את הספר הבא אבל הפעם - באנגלית!