ילדה קטנה הלכה בשביל.

שיערה חום בהיר אסוף בגומייה, עיניים תכולות, חיוך קטן ומבט תמים.

זאת הייתה שעת צהריים. בבוקר אמא אמרה לה לחזור הביתה בדיוק ב-12 לארוחה, אז שלא תלך לשום מקום.

"כן אמא" אמרה הילדה וכך בדיוק עשתה, אחרי ששחררו את תלמידי כיתה ב', היא ישר עשתה את דרכה הביתה.

ילדה קטנה אף פעם לא אומרת לא.

הרבה אנשים צחקו על אותה ילדה קטנה ולעגו לה.

"הנה 'ילדת הכןכן'" אמרו חבריה לכיתה.

אחד מהם ניגש אליה ואמר "כןכן, את יכולה לעשות לי את שיעורי הבית?"

הילדה הסתכלה עליו, הוא חייך ונראה נחמד מאוד.

"אוקיי" אמרה הילדה, וחבריו של ההוא צחקו, והיא לא הבינה, לא הבינה.

ילדה קטנה תמימה.

ביום אחד של חורף כשבחוץ ירד גשם, אחת הבנות ניגשה לילדה הקטנה "כןכן אפשר את המיטריה שלך?" שאלה.

הילדה נתנה לה את המיטריה היחידה שלה בלי לחשוב, וההיא לקחה את המיטריה בלי להגיד אפילו תודה.

ילדה קטנה תמימה הלכה בגשם רטובה.

בהפסקה אחת כשכולם היו בכיתה, חבורה של בנות שמה מוזיקה קצבית בקול רם.

הילדה הקטנה הקשיבה למוזיקה וראתה איך כולם רוקדים לצליליה.

כמה מהם ראו שהיא מסתכלת ואמרו לה "כןכן, קומי לרקוד גם את", והילדה הקטנה לא יכלה לסרב, היא קמה והתחילה לרקוד גם היא.

כמה בנות התלחשו ואחת מהן באה לילדה ואמרה לה "כןכן, את לא רוקדת כמו שצריך, הנה, תקפצי על רגל אחת"

הילדה הקטנה הקשיבה לה והתחילה לקפוץ על רגל אחת.

הבנות גיחכו ומישהי אחרת צעקה "כןכן, בזמן שאת קופצת תרימי את שתי הידיים מעל הראש!" והילדה עשתה כדבריה.

ילד אחר שראה את הכל קרא "כןכן, ביד אחת תתני לעצמך מכה בראש!"

הילדה טפחה על עצמה בראש, תוך כדי שהיא קופצת על רגל אחת והיד האחרת מורמת למעלה.

כל הילדים צחקו בקולי קולות.

הילדה הקטנה לא הבינה, היא חשבה שהם צוחקים כי היא מצחיקה אותם, לא כי הם לועגים לה, והיא צחקה יחד איתם.

ילדה קטנה לא מבינה.

כל הזמן הילדה הקטנה עושה כל מה שאומרים לה.

"תעשי ככה כןכן, תעשי ככה..." והילדה היתה עושה.

היא לא חשבה שזה רע, היא רק רצתה להיות נחמדה לאנשים, היא לא רצתה לפגוע באף אחד.

למה שתסרב? למה?

ילדה קטנה תמימה, לא מבינה, שאף פעם לא אומרת לא, הלכה בשביל.

היא עברה חצי מהדרך הביתה וממולה ברחוב היא ראתה בחור צעיר, עם שיער שחור פרוע מתקרב אליה.

"שלום ילדה" אמר. הוא היה גבוה ורזה וחייך אליה.

"תגידי ילדה, רוצה שאני אספר לך סוד?"

הילדה הקטנה הרימה לעברו מבט "סוד?"

הבחור הסתכל סביב לראות שאין אף אחד ואז לחש לה "כן, אבל עלייך להבטיח שלא תספרי לאף אחד, את מבטיחה?"

הילדה הקטנה הסתקרנה "אוקיי" אמרה.

הבחור חייך עוד יותר ואז אמר "אבל אי אפשר פה, מישהו יכול לבוא ולשמוע, בואי אחריי, אני יודע מקום שאף אחד לא יודע עליו".

הבחור התחיל ללכת והילדה הקטנה הסקרנית הלכה בעקבותיו.

הם עברו על פני רחובות, בתים ואנשים רבים.

הילדה הקטנה לא הבינה שהיא מתרחקת מהבית ורק הלכה אחרי הבחור, שכל הזמן הביט סביב לראות שאף אחד לא ישים לב אליהם.

בשלב מסויים הבחור פנה לכיוון אחת הסמטאות, במקום שנראה נטוש מאנשים.

הילדה הקטנה נכנסה גם היא והבחור חיכה לה, שעון על הקיר, באיזור חשוך למדי.

"תתקרבי" אמר.

הילדה הקטנה עשתה שלושה צעדים קדימה לאט לאט.

"עוד יותר"

הילדה התקרבה קצת יותר.

"עוד קצת" תבע הבחור.

הילדה זזה בסנטימטרים ספורים, וכעת עמדה ממש מולו.

היא יכלה לשמוע את נשימותיו, ופיו הדיף ריח מסריח של משקה כלשהו.

לפתע הוא תפס אותה ביד "אל תזוזי" אמר.

הילדה הקטנה לא הבינה, למה הוא לא מספר את הסוד? אך הקשיבה לו ולא זזה.

הבחור הכניס את הידיים שלו לתוך חולצתה והתחיל לגעת בה. הוא ליטף את גופה מהחזה עד למטה ואל תוך מכנסה.

הילדה הקטנה נרתעה, הדבר לא היה נעים לה והיא דחפה אותו ממנה. "בבקשה תפסיק" אמרה.

מה אכפת לך?" אמר "רק עוד קצת"

הילדה הקטנה הייתה מבולבלת. היא התקרבה אליו, אך רצתה לברוח.

מחשבות התרוצצו בראשה, מצד אחד היא לא רצתה להיות שם, אבל מצד שני היא רצתה להיות נחמדה ולא לפגוע בו.

למה שתסרב? למה?

הבחור המשיך לגעת בה. 'רק עוד קצת' היא אמרה לעצמה 'רק עוד קצת וכל זה יגמר'.

אך הדקות חלפו והבחור לא הפסיק. היא לא יכלה יותר ודחפה אותו בשנית.

"נו אל תהיי כזאת" אמר הבחור "רק עוד קצת"

"אבל זה גם מה שאמרת מקודם" אמרה הילדה, משתדלת שלא לבכות.

"זה באמת יהיה קצת" אמר והתקרב אליה.

הילדה נרתעה ממנו "לא" אמרה.

"נו מה אכפת לך?"

הילדה הקטנה עמדה מולו והישירה לעברו מבט, היה אכפת לה, בהחלט היה אכפת לה.

היא הרגישה איך אנרגיה מתמלאת בתוכה, וחשה בטוחה בעצמה יותר מתמיד.

"לא!" היא צעקה ומיד היא פנתה לאחור וברחה.

היא רצה מהר ככל שיכלה, חולפת על פני רחובות ואנשים רבים.

לבה פעם בטירוף וכל מה שעלה במוחה היה רק מילה אחת- 'לא'.

היא חזרה עליה שוב ושוב, ומנסה אותה בסגנונות שונים: פעם בקול דק וחלוש, ופעם בקול עבה כמו של גבר.

פעם בקול עצוב, ופעם בקול שמח.

היא עברה על כל סוגי ההבעות- כעס, שעמום, פחד, אהבה ועוד....

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא

שוב ושוב...

היא הרגישה הקלה, היא הרגישה חופשיה.

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא

בדרך היא פגשה את אחד הילדים בכיתה.

ההוא הסתכל עליה והתקרב בחיוכו הנחמד.

"כןכן את יכולה לעשות לי את שיעורי הבית?"

הילדה הסתובבה אליו והביטה ישירות בעיניו.

"לא" אמרה.

היא הסתובבה בחזרה והמשיכה ללכת, משאירה אותו פעור פה.

ילדה קטנה כבר לא תמימה.